כתב הרמב”ם שכל שהוא מענין המלאכה הרי נחשב לאב אחד. לכן זורע, נוטע, מבריך ומרכיב וזומר כל אלו אב אחד הן. בגמ’ ע”ג ע”ב “תנא הקוצר הבוצר והגודר והמוסק והאורה כולן מלאכה אחת הן”. ולרמב”ם הסבר הגמ’ הוא שכולן אב אחד. אבל הכסף משנה הביא בשם רמ”ך שכל אלו הן תולדות. ולעיל כתב רש”י, שהזורע ונוטע הן אבות, אבל זומר תולדה (ד”ה כולן).
ויש דברים שחייב שתים כשעושה אותם: זומר וצריך לעצים, כמבואר בגמ’ שבת ע”ג ע”ב ובגמ’ מו”ק ב’ ע”ב. אלא שיש לחלק כפי שמבואר בגמ’ מו”ק ב’ ע”ב:
אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע. אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא.
אמר ליה אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא. לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר, קשיא.
והנה, קשיא פירושו שאין זה תיובתא, אלא יש אפשרות לתרץ. ויש לומר כמו שכתב באור שמח כאן: שבזומר וצריך לעצים יש שתי פעולות בשני דברים שונים, פעולה בעץ ופעולה במה שקוצץ. אבל במשקה אי אפשר לחייב משום חורש ומשום זורע משום שהפעולה היא באותו דבר: בקרקע. ולכן אי אפשר לחייב שתים (וכ”כ באבן האזל פרק י’ הלכה יז בסוף ד”ה לכן).
(וע’ שער המלך הלכות שגגות שכתב, שהיה מקום לומר שאין חייבים בכלל על עושה שתי תולדות בהעלם אחד, אפילו על ידי מעשה אחד. לכן אין זה תיובתא. ובזה מיושב מה שכתב הרמב”ם בהלכות שגגות פרק ז’ הלכה ה’ שאם עשה שתי תולדות “יראה לי שהוא חייב שתי חטאות”. והקשו שהרי זו גמ’ מפורשת בב”ק ומדוע כתב “יראה לי” אלא כתב שעה”מ משום שה”א ע”פ גמ’ מו”ק שאכן אין חיוב בשתי תולדות.)
אלא שיש לעיין בהשוואה בין שבת לבין שביעית, על פי רמב”ם בהלכות שמיטה ויובל פ”א ה”ב:
מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות, שנאמר “ושבתה הארץ, שבת לה'” (ויקרא כה,ב), ונאמר “בחריש ובקציר, תשבות” (שמות לד,כא); וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר “שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור” (ויקרא כה,ד). אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה; ואחד הכרם, ואחד שאר האילנות.
[ג] וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה. ולמה פרטן הכתוב, לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא שחייב; ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה, אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.
ודבר זה מפורש במו”ק ב’ ע”ב:
בשלמא מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן. אלא שביעית בין למאן דאמר משום זורע ובין למאן דאמר משום חורש זריעה וחרישה בשביעית מי שרי אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא. דתניא רבי אומר (דברים טו) וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים.
רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב (ויקרא כה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו’. מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב.
א”כ יוצא שזמירה ובצירה הם תולדות ולא אבות, ומדוע בשבת הרי הן אבות, והרי בסוגיה שם משוים שבת ושביעית? עיין אגלי טל מלאכת זורע אות ב’ שדייק בלשון הרמב”ם בה’ שבת: “שכל אחד מהן…מתכון”. הרי שהכוונה עושה את זה לאב. וזה לגבי שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, היינו שהמחשבה במלאכות שבת היא חשובה וקובעת. מה שאין כן בשמיטה שלא תלוי במלאכת מחשבת (ולכן גם כן אין בשמיטה דין מלאכה שאין צריכה לגופה, כמ”ש תוס’).
ולפי זה יש להסביר את מחלוקת רש”י ורמב”ם לגבי זומר. עיין תוצאות חיים סימן ח’ שהסביר שלרמב”ם תלוי במחשבה, כפי שכתב הרמב”ם לגבי איסור צידה בפרק י’ הלכה כב:
המשלח כלבים כדי שיצודו צביים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפש, הרי זה תולדת הצד, וחייב. וכן העושה כדרך הזו, בעופות.
הרי שלרמב”ם כיון שהולכים אחר מחשבה הרי ההגדרה על פי זה. ולשיטת רש”י צ”ל שענין מלאכת מחשבת אינו ענין להגדרת המלאכה אלא דין נוסף שצריך להיות במלאכות שבת. ולכן המחשבה אינה יכולה להיות מגדיר במלאכה. וזו המחלוקת בין רש”י לבין הרמב”ם לגבי זומר. לרמב”ם הרי זה אב משום שזה דומה בתכלית, אבל לרש”י התכלית לא יכולה להפוך לאב את המעשה, ורק אם דומה במעשה ממש.
לכן שיטת רש”י היא אמצעית בין הרמב”ם שלדעתו הכל אבות, ובין הרמ”ך שסובר שאין עוד תולדות נוספים.
על פי זה יש להסביר דבר נוסף שדנו בו האחרונים ותוצאות חיים שם: האם יש איסור של חצי שעור בשבת. רש”י כתב בדף עד ע”א שחצי שעור אסור מן התורה. ואילו לגבי עקרה בלא הנחה כתב רש”י (ג. ע”א) שזה רק מדרבנן. וחילק המאירי בין חצי שעור וחצי מלאכה, ע’ תוצאות חיים שם. אבל הרמב”ם בפרק י”ב הלכות שבת הלכה ט’ כתב:
אין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד; ויעקור מרשות זו, ויניח ברשות שנייה. אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור, פטור.
הרי שהרמב”ם השווה את דין עקירה בלא הנחה עם חצי שעור, לכן משמע שלרמב”ם אין דין של חצי שעור בשבת. והמחלוקת היא באותה שאלה: האם מלאכת מחשבת היא תנאי לחיוב או מגדיר של המלאכה וללא מלאכת מחשבת אין זה מלאכה. ויש לומר שבפחות משעור לרמב”ם ג”כ החסרון הוא משום מלאכת מחשבת וכפי שכתב רשב”ם בב”ב נ”ה ע”ב. כ”כ בתוצאות חיים.
צילומים: גמ’ מו”ק. ב”ק. שגגות. שבת ע”ג ע”ב.