כתב הרמב”ם:
הדש כגרוגרת, חייב; ואין דישה, אלא בגידולי קרקע. והמפרק, הרי הוא תולדת הדש. החולב את הבהמה, חייב מפני שהוא מפרק. וכן החובל בחי שיש לו עור, חייב משום מפרק והוא, שיהיה צריך לדם שייצא מן החבורה; אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור, מפני שהוא מקלקל. ואינו חייב, עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא, כגרוגרת.
במה דברים אמורים, בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהם; אבל החובל בחברו, אף על פי שנתכוון להזיק חייב, מפני נחת רוחו: שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן; ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו, חייב.
ומה שפסק הרמב”ם שאין דישה אלא בגדולי קרקע, זו מחלוקת בגמ’ שבת ע”ה ע”א:
תנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת רבי יהודה אומר חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר פציעה בכלל דישה. אמרו לו אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא מאי טעמא דרבנן קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע.
ועוד שם בגמ’:
וליחייב נמי משום נטילת נשמה אמר רבי יוחנן שפצעו מת. רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה. והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה:
והשוחטו: שוחט משום מאי חייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה.
ולכאורה צ”ע לרמב”ם מדוע אין איסור לשוחט גם משום דש, (קושית רע”א בתוספות למשניות פי”ד, הוו”ד קהלות יעקב שבת סימן ל”ז). ואולי משום שאין צריך את הדם לכן החיוב הוא רק משום נטילת נשמה או צובע. ואף שלרמב”ם מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, יש לומר שאם אין צורך במשקה אין לזה בכלל שם דש, ולא רק שהוי כחופר גומא ואי”צ לעפרה אלא הוי כמי שלא חפר גומא כלל. (כיו”ב לשיטת ר”ת שיש שני מיני סחיטה בבגד, משום מלבן, ואם בשאר משקין וצריך להם, חייב משום מלבן ואם הולך לאיבוד אינו חייב כלום)
כיוצא בזה פסק הרמב”ם לעיל הלכה ה’ שאין עימור אלא בגידולי קרקע. ע’ מגיד משנה שם. ולכן לא הביא הרמב”ם מ”ש בגמ’ שהכניף מלח ממלחתא חייב משום מעמר.
במלאכת קוצר, כתב הרמב”ם להלן פ”ט הלכות ז-ח שתולש כנף מעוף חייב משום גוזז, וכן נוטל צפרניו חייב משום גוזז, וא”כ אין חיוב משום קוצר. א”כ אין כלל כזה לגבי קצירה שאין קצירה אלא בגידולי קרקע. אלא שזה מסתבר, שהרי קצירה היא רק מקרקע עצמה, לכן לא שייך כלל קצירה שלא מגידולי קרקע. אלא שלפ”ז צריך לומר שמ”ש הרמב”ם לעיל לגבי קוצר מכשות שעל סנה ועשבים שע”ג החבית שהם אמנם גידולי קרקע.
אלא שלפ”ז קשה, גמ’ ק”ז ע”ב אומרת שהכניס ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו?
אמר מר בר המדורי אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. מאי טעמא אמר רבא בר המדורי אסברא לי לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו.
ושאלה זו שאל רשב”א שבת שם. אלא שע’ רמב”ם פרק יא הלכות שבת ה”א שכתב שחייב משום שוחט, ולא משום קוצר, וכ”כ רשב”א שם בשם ר”ח. (אבל ע’ מנחת חינוך שפשוט לו שחייב משום קוצר גם כשאינו גידולי קרקע, וע”ע קהלות יעקב שבת סימן מז). אלא שרשב”א שם הביא ירושלמי שכתב שהמוציא דג מן הים חייב משום קוצר. (בדפוס וילנא, מח, ע”ב, פרק ז’ ה”ב) ורמב”ם פי”א ה”א כתב שחייב משום שוחט. ולגבי חולב, הביא רש”י צ”ה ע”א ד”ה מפרק, שהוי תולדת דש, “ואית דאמרי תולדה דקוצר” ורש”י דחה את זה. ומה שרש”י לא דחה משום שצריך קצירה מגידולי קרקע, משום שגם דש צריך להיות גדולי קרקע, ובכ”ז חייב משום דש, הרי שלרש”י בהמה היא גדולי קרקע. ויש להעיר שדעה זו שהביא רש”י שחולב חייב משום קוצר היא דעת הירושלמי. ולפי מה שכתבנו הרי ירושלמי לשיטתו שקוצר לא צריך להיות מגידולי קרקע דוקא שהרי גם המוציא דג חייב משום קוצר, וא”כ זו שיטת ירושלמי לגבי קוצר (ואין צריך לומר גם בדעת ירושלמי שבהמה היא גדולי קרקע). ועוד דבר מובן, עיין בגמרתנו צ”ה לגבי רודה חלות דבש שחייב משום קוצר משום שיש לימוד מ”יערת דבש, מה דבש וכו'”. אבל ירושלמי הביא שבחלות דבש חייב ולא הוצרך ללימוד כל שהוא (שבת נב ע”ב פ”ז ה”ב). וזה משום שלירושלמי קוצר אינו דוקא בגידולי קרקע ואילו לבבלי קוצר הוא רק בגידולי קרקע.
אלא שמצאנו מלאכה נוספת שמחייב הרמב”ם גם אם אינו גידולי קרקע: בפרק ח’ הלכה טו כתב הרמב”ם שהטוחן חייב, וכתב שהשף לשון של מתכת חייב משום טוחן, והרי זה אינו גידולי קרקע ובכ”ז חייב משום טוחן. עיין נשמת אדם כלל יז סי’ ב’ והוו”ד בא”ת ערך גדולי קרקע הערה 80, שכתב שנראה לו ברור שכל מלאכה שנעשית כדרכה חייב גם אם זה לא גידולי קרקע. ורק מה שאין זה מלאכה ממש צריך להיות גידולי קרקע.
ועיין תשובת ר’ אברהם בן הרמב”ם שהובאה בתחילת ספר שביתת השבת שכתב שהכלל אין דישה אלא בגידולי קרקע נאמר רק באבות ולא בתולדות. ולא מצאתי חבר לדעה זו ויש להסבירה. (דעה זו הובאה בא”ת ערך גדולי קרקע הערה 79 ובערך דש בהערה 267). וזה לכאורה ההיפך ממ”ש הנשמת אדם, שדוקא אב מלאכה צריך להיות רק בגדולי קרקע, ואילו מה שהוא רק תולדה אין צריך להיות גידולי קרקע. וממילא לדברי ר”א בן רמב”ם מיושב גם טוחן. משום שזה תולדת טוחן ולא טוחן, ולכן יתכן גם שלא בגידולי קרקע (וע”ע על דברי נשמת אדם ועל דברי ר”א בן הרמב”ם להלן על פרק ח’ הלכה טו).
ומה שכתב הרמב”ם שחובל חייב משום מפרק, כתב המגיד משנה שזו דעת הרמב”ם, אבל יש ראשונים שאמרו שחייב משום צובע, או משום נטילת נשמה. וכתב המגיד משנה שאע”פ שאין דישה אלא בגידולי קרקע זה רק למעט חלזון וכיו”ב כמו דגים, אבל בהמה חיה ועוף נקראים גידולי קרקע. ונפ”מ בין הרמב”ם לבין שאר ראשונים שלדעת הרמב”ם שיעור החובל הוא כשמוציא דם כגרוגרת (ע’ מ”א שט”ז אות טו).
ודעת תוס’ רי”ד, הובא באגלי טל דש כד אות יג שאין חיוב חטאת בחולב אלא איסור דרבנן. ועיי”ש אות יד שיש שיטות נוספות בחולב. והובאו השיטות בחולב בהערה לרשב”א שבת צ”ה ע”א.
לדון מדוע הגדרת גידולי קרקע לענין דברים אחרים גדרו שונה, ע’ אגלי טל. לגבי מעשר שני, ע’ רשב”א שכ’ שזה כמו שבת, ואילו ע’ א”ת לגבי פטריות וכמהין שכ’ ששונה מעשר שני משבת.
צילום: שבת ע”ה ע”א שבת קז ע”ב. רשב”א שם. שבת צה ע”א שביתת השבת. ספרים: נשמת אדם, שביתת השבת, רשב”א.