כתב הרמב”ם:
במה דברים אמורים, בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהם; אבל החובל בחברו, אף על פי שנתכוון להזיק חייב, מפני נחת רוחו: שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו, והרי הוא כמתקן; ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו, חייב.
וכן כתב הרמב”ם להלן פ”י הלכה י’ לגבי קורע בחמתו:
הקורע כדי לתפור שתי תפירות, על מנת לתפור שתי תפירות חייב; אבל הקורע להפסדה פטור, מפני שהוא מקלקל. הקורע בחמתו, או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב: מפני שמיישב את דעתו בדבר זה, וינוח יצרו; והואיל וחמתו שוככת בדבר זה, הרי הוא כמתקן, וחייב. והפותח בית הצוואר בשבת, חייב.
ובפי”ב ה”א לגבי מבעיר דרך השחתה:
המבעיר כל שהוא, חייב: והוא, שיהיה צריך לאפר; אבל אם הבעיר דרך השחתה, פטור, מפני שהוא מקלקל. והמבעיר גדישו של חברו, או השורף דירתו חייב, אף על פי שהוא משחית: מפני שכוונתו להינקם משונאו, והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו; ונעשה כקורע על מתו או בחמתו, שהוא חייב, וכחובל בחברו, בשעת מריבה שכל אלו מתקנין הן, אצל יצרן הרע.
וכן כתב הרמב”ם בפ”ד הלכות חובל ומזיק הלכה ח’:
והלא החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה ולמה נחשוב זה החובל עון שיש בו מיתת בית דין הואיל ונחת רוח עשה ליצרו הרע בעת שחבל בחבירו הרי הוא כמתקן ונמצא עון מיתה ולפיכך פטור מן התשלומין.
וע’ שוב לעיל בסוף פרק א’ שכתב הרמב”ם:
כל המקלקלין, פטורין. כיצד, הרי שחבל בחברו או בבהמה דרך השחתה, וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה, הרי זה פטור; חפר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, הרי זה מקלקל ופטור: אף על פי שעשו מלאכה, הואיל וכוונתם לקלקל, פטורין.
הרי שהרמב”ם מדגיש שהפטור הוא דוקא בדרך השחתה, וזה לשיטתו שמלאכה שאיצ”ל חייב עליה.
וע’ גמ’ שבת ק”ה ע”ב, ושם המסקנה “דעביד למירמא אימתא אאינשי ביתא”, והרמב”ם לא כתב כן אלא אפילו כשקורע בחמתו לבד. ויש הבדל בין רמב”ם לבין רש”י וראב”ד לגבי השאלה “וכי האי גוונא מי שרי”, אם זה קאי על עצם קריעה בחמתו, או שזה קאי על השאלה איך בחול מותר דבר זה, והרי היה צריך לומר בבריתא שדבר זה אף בחול אסור. אבל לרש”י השאלה כאן היא שאלה בדין: איך נחשב תיקון הקורע לישב יצרו, ולכן האוקמתא היא אוקימתא גם לשבת, ולכן הרמב”ם לא הביא לענין שבת את מסקנת הגמ’. ודעת הראב”ד היא כרש”י בפירוש הגמרא.
הכלל הוא העולה מתוך סוגיה זו, שגם לשיטת הרמב”ם שפוסק כר’ יהודה שמלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, מכל מקום צריך להיות מתקן ולא מקלקל. וכן מפורש בגמ’ שבת ע”ג ע”ב:
אמר רבי אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה. ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הני מילי מתקן האי מקלקל הוא.
וצריך עיון, הרי החופר גומא יש תיקון לגבי העפר? ואף שאין זה בגוף הגומא, הרי מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה? וראיה שתיקון מחוץ לגוף נחשב לתיקון, הוא הדין דידן שקורע בחמתו לא נחשב לקלקול משום שמתקן אצל יצרו.
וכתב אבני נזר סימן רט, שיש לחלק, שלגבי קורע בחמתו, התיקון הוא אצל יצרו, אבל הרי הצורך הוא שהבגד יהיה קרוע, והבהמה תהיה חבולה, לכן זה נחשב לתיקון בגופו.
ולכאורה יש לעיין, שהרי אם אנו מחייבים על מלאכה שאין צריכה לגופה, אבל מכל מקום יש תיקון וצורך בדבר שמחוץ לגופה, ואם כן גם לגבי גדר קלקול נתחשב גם במה שגורם קלקול בדבר שמחוץ לגופו? לדוגמא: כתב הרמב”ם בפרק יא הלכה ט:
הכותב על מנת לקלקל העור, חייב, שאין חיובו על מקום הכתב, אלא על הכתב; אבל המוחק על מנת לקלקל, פטור.
וקשה, אם תיקון שמחוץ לגופו נחשב, מדוע קלקול שמחוץ לגופו לא נחשב?
וכתב אבני נזר, שמתי הולכים אחר תיקון שמחוץ לגופו, בזמן שבגופו אין לא תיקון ולא קלקול, אבל אם בגופו יש קלקול נחשב כמקלקל אף אם בדבר חיצוני יש תיקון, וכן אם בגוף הדבר יש תיקון, אף שלגבי דבר אחר זה נחשב כקלקול, מכל מקום נחשב כפי הדבר ששייך לגוף המלאכה. ולגבי קורע בחמתו, כבר כתבנו לעיל שנחשב כתיקון בגופו.
שאלת אמרי בינה, דיני שבת סימן ל’ (ד”ה וקצת יש להבין): מדוע קורע על מתו חייב והוי תיקון, הרי המבשל בשבת במזיד לא יהנה עולמית, וא”כ כיון שעשה מלאכה הרי אסור ליהנות, ומדוע נחשב לתיקון?
(ויש להעיר, שבגמ’ שבת ק”ה ע”ב כתוב שיצא ידי קריעה, אבל ברמב”ם בפרק י’ הלכה י’ אכן לא כתוב שיצא ידי קריעה, אלא טעם הרמב”ם הוא שמתקן אצל יצרו ולא משום שיצא ידי קריעה. וצריך להבין מדוע שילב הרמב”ם טעם זה בהלכה זו ואיך למד פשט בסוגיה ק”ה. וכן מוכח ברמב”ם שקורע על מת שחייב בו הוא משום שמיישב דעתו, ממה שבפרק יב ה”א כתב הרמב”ם לגבי מבעיר, הביא דוגמא מקורע על מתו שחייב כשעושה ליישב את יצרו).
אלא ששאלה זו כבר נשאלה בירושלמי שבת פרק האורג (ע”ב ע”ב) על משנת הקורע בחמתו ועל מתו:
חברייא בעון קומי רבי יוסה לא כן אמר רבי יוחנן בשם ר’ שמעון בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר לון תמן גופה עבירה. ברם הכא הוא עבר עבירה. כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. תני מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה על שם (תהלים י) ובוצע ברך נאץ ה’.
(ופשט דברי הירושלמי בהתחלה, עיין מה שהסביר באור שמח פרק י’ הלכה י’).
וע’ רמב”ן שבת ק”ו שכתב שחובל וצריך לדם הוא מלאכה שצריכה לגופה ולא דומה לחופר גומא וא”צ אלא לעפרה, כי זו המלאכה. ובדומה לזה גוזז, וע’ מ”ב בביאור הלכה סימן שמ ובקהלות יעקב שבת סימן מה, ואכמ”ל.
ע”ע תוס’ יו”ט על משניות המצויין במראי מקומות לרמב”ם פרנקל בפ”י ה”י בנדון מה שמשמע ברמב”ם שגם בקורע על מתו חייב משום שמיישב את דעתו.
צילום: שבת ק”ה ע”ב, ירושלמי שבת עב.