כתב הרמב”ם:
הטוחן כגרוגרת, חייב. וכל השוחק תבלין וסמנין במכתשת הרי זה טוחן, וחייב. המחתך ירק תלוש, הרי זה תולדת טוחן. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן, או השף לשון של מתכת חייב, משישוף כל שהוא; אבל המחתך עצים, אינו חייב עד שידקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה.
יש לשאול על הדוגמא שכתב הרמב”ם בשף לשון של מתכת, מדוע לא נאמר שאין טחינה אלא בגידולי קרקע?
ויש לברר באלו מלאכות אנו אומרים שאינם אלא בגידולי קרקע ובאלו לא נאמר כן.
בש”ס מפורש לגבי דישה: בגמ’ שבת ע”ה ע”א:
הצד צבי וכו’: תנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת רבי יהודה אומר חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר פציעה בכלל דישה. אמרו לו אין פציעה בכלל דישה. אמר רבא מאי טעמא דרבנן קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע. וליחייב נמי משום נטילת נשמה אמר רבי יוחנן שפצעו מת.
וכן מפורש בש”ס לגבי מעמר בגמ’ שבת ע”ה ע”ב:
והמעמר: אמר רבא האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר. אביי אמר אין עימור אלא בגידולי קרקע.
בשתי מלאכות אלו כתב גם הרמב”ם שאינם אלא בגידולי קרקע: פרק ח’ הלכה ה’ לגבי עימור והלכה ז’ לגבי דישה.
לגבי מלאכת בורר מצאנו שהיא גם שלא בגידולי קרקע, שהרי הבורר צרורות, הצרורות אינם אלא בגידולי קרקע. אלא אם כן נאמר שהקובע הוא האוכל בלבד ולא הפסולת. ועיין אגלי טל מלאכת בורר אות כא (ע’ 163) שכתב ראיה שיש בורר גם שלא בגידולי קרקע מהא דכתב תרומת הדשן סימן נז לגבי ברירה של חתיכות דגים שכתב בתוך התשובה:
אפס הואיל וכתב סמ”ג דהבורר פסולת מתוך אוכל ואפילו לאלתר חייב חטאת אין לחלק ולהקל בלא ראיה ברורה עכ”ל.
ומשמע שיש בורר דאוריתא בדגים. ואף אם נאמר שחיה ועוף נקראים גידולי קרקע, אבל דגים אינם גידולי קרקע גם לדעה זו, כפי שכתב המגיד משנה פ”ח ה”ז. א”כ ראיה שיש בורר גם שלא בגידולי קרקע. ויש להוכיח גם מרמב”ם בהלכה הקודמת שכתב שהמשמר מים חייב, והרי חיוב משמר הוא משום בורר או מרקד כמ”ש רמב”ם בהלכה יא. ומים אינם גידולי קרקע, וא”כ יש בורר גם שלא בגידולי קרקע, ולא מצאנו מחלוקת בזה.
לגבי מלאכת זורה כתב רע”א בתשובה סימן כ’ שאין זריה אלא בגידולי קרקע, כפי שאין דישה אלא בגידולי קרקע ואין מעמר אלא בגידולי קרקע, ולכן כתב שמי ששופך מים לחצר אין בו משום זורה, שהרי אין זורה אלא בגידולי קרקע עיי”ש. ולא מצאתי מאחרונים מי שחולק ע”ז.
לגבי קוצר, כתבו ראשונים שזו מחלוקת בבלי וירושלמי אם היא שייכת רק בגדולי קרקע: ע’ רשב”א שבת קז ע”ב ד”ה הא דאמרינן, בשם רמב”ן שלא ניתן לפרש הא דהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגידולו, דהיינו קוצר, שהרי התולש כנף מן העוף וכן גוזז כשהן חיים לא מחייב תרתי חדא משום עוקר דבר מגדולו וחדא משום תולש או גוזז. ולכן פרש הרמב”ן שהחיוב הוא משום נטילת נשמה. וכתב הרשב”א:
ומה שאמרו בירושלמי בפרק כלל גדול רבנן דקסרי אמרין ההיא דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מן חיותו חייב משום קוצר, לא אתי בשיטתא דגמ’ דילן.
הרי שלגבי קוצר זו מחלוקת בבלי וירושלמי אם שייך רק בגדולי קרקע. (וראה בהערות לרשב”א הוצאת מוסד הרב קוק, הערה 35). וכן מצאנו עיין בגמרתנו צ”ה לגבי רודה חלות דבש שחייב משום קוצר משום שיש לימוד מ”יערת דבש, מה דבש וכו'”. אבל בירושלמי הביא שבחלות דבש חייב ולא הוצרך ללימוד כל שהוא (שבת נב ע”ב פ”ז ה”ב). וזה משום שלירושלמי קוצר אינו דוקא בגידולי קרקע ואילו לבבלי קוצר הוא רק בגידולי קרקע.
לגבי טחינה, כתב תרומת הדשן סימן נ”ו, שאין איסור לחתוך את הבשר דק דק משום טוחן. וז”ל:
ואיכא למימר דבבשר מבושל או צלי דבנ”ד כ”ע מודו דשרי ולא דמי לעצים ופירות ולחם דאינו כולי גידולן מן הארץ ויש במינן טחינה כגון תבואה וקטנית דעיקר טחינה שייך בהו, אבל בשרש דאין גידולו מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכ”ע לא שייך בהו טחינה והכי מצינו לענין מלאכת מעמר קאמר אביי בפ’ כלל גדול אין מעמר אלא בגידולי קרקע.
(אמנם בהמשך דבריו משמע שלא סמך על זה לגמרי שהרי לגבי חיתוך לעופות אסר, מכל מקום נראה שמדאוריתא דימה טוחן למעמר), ודברים אלו הובאו בשו”ע שכ”א סעיף ט’. וכן צריך עיון שהרי מצאנו טחינה במלח, בביצה יד ע”א לגבי מלח משמע שיש איסור טוחן במלח. ועוד קשה, שהרי בגמ’ שבת ע”ד ע”ב אמר רבא האי מאן דעביד חביתא חייב משום שבע חטאות, ופרש”י שם שחייב גם משום שטוחן הרגבים, והרי זה אינו גדולי קרקע?
וצריך בירור:
א. פסק תרומת הדשן שאין טחינה אלא בגידולי קרקע, והרי רמב”ם מפורש כאן לגבי שף לשון של מתכת שיש טחינה גם שלא בגידולי קרקע.
ב. דברי רע”א בתשובה סי’ כ’ לגבי זורה, שהכריח שאין זורה אלא בגידולי קרקע, משום שאין מעמר ואין דש אלא בגידולי קרקע וכתב רע”א “דמה”ת נחלק בין עמור לדישה דכולהו ילפנן ממשכן” והוכיח גם מתרומת הדשן הנ”ל. ולדבריו יש לדמות כל מלאכות להדדי. וא”כ מדוע לגבי דש מצאנו מחלוקת תנאים, ולגבי מעמר מצאנו מחלוקת אמוראים, ולגבי קוצר זו מחלקות בבלי וירושלמי, ולגבי בורר יתכן שאין צריך כלל גידולי קרקע, ולא מצאנו מי שחולק בזה. ואם היינו לומדים מהדדי הרי היה צריך לומר שכולם שוים? (ועיין אגלי טל מלאכת דש ס”ק ז’).
ונראה להסביר כמו שכתב בנשמת אדם כלל יז אות ב:
דאין ספק דכל דבר שהמלאכה נעשית בו כדרכו כבישול בבשר וטחינה ולישה בעפר וכל כיוצא בזה אין חילוק בין ג”ק או לא שהרי הבישול הוא כדרכו. וכן הטחינה שטוחן העפר והצרורות שכן הוא דרך מלאכתו, וכן הלישה וכיוצא בו.
אבל מה שאין זה המלאכה ממש כגון הפוצע חלזון ובאנו לדמות למלאכה בזה פליגי ר”י ורבנן, דר”י ס”ל כיון דדמי לדש במה שמפרק דמו חייב, ורבנן ס”ל דל”ש מלאכת דישה אלא בג”ק, ובאמת אלו היה איזה דבר שמלאכת הדישה יהיה נעשה בו כדרכו אפילו לא היה ג”ק גם לרבנן חייב דזה דישה ממש. אבל כיון דליכא מידי שיהיה שייך בו מלאכת דישה אלא בג”ק ולכן אמרו אין דישה אלא בג”ק וכן בעימור ס”ל לאביי דלא שייך מלאכה זו אלא בג”ק.
ועיי”ש שהסביר מדוע בגמ’ לא אמרו אלא בדש ומעמר שאינן אלא בגדולי קרקע. דשני מלאכות אלו לא שייכים באמת רק בג”ק, אך מה שהוא ג”ק כמו חולב אף שאינו דישה ממש מ”מ כיון דמלאכה זו לפרק מג”ק נקרא דישה והתורה אסרה דישה, א”כ אף חולב בכלל, משא”כ אם אינו ג”ק אינו נקראת דש.
ודברים אלו של הנשמת אדם הם ההיפך ממה שכתב ר’ אברהם בן הרמב”ם. עיין תשובת ר’ אברהם בן הרמב”ם שהובאה בתחילת ספר שביתת השבת שכתב שהכלל אין דישה אלא בגידולי קרקע נאמר רק באבות ולא בתולדות:
ואין ראוי למי שיבין ענין האב ומיענו ותולדתו והקשותה כלל, שהתולדה אע”פ שהיא דומה לאב אינה לא האב ולא מעין האב אלא הפרש יש ביניהם… ועיין האב אינה אלא בגידולי קרקע, והמפרק שהוא תולדה דדש ישנו בגדולי קרקע ושלא בגדולי קרקע.
(דעה זו הובאה בא”ת ערך גדולי קרקע הערה 79 ובערך דש בהערה 267). ולדעתו יוצא שבאב צריך שיהיה רק בגדולי קרקע, אבל תולדה לא חייבת להיות בגידולי קרקע לבד. ולפי זה ניתן להבין את הרמב”ם לגבי שף לשון של מתכת, שחייב משום תולדה, אבל זה אינו מיישב את דברי תרומת הדשן לגבי טחינה של בשר.
(להשלים, איך דרכו של נשמת אדם מיישבת את הבעיות לעיל).
מראי מקומות: אגלי טל מלאכת דש ס”ק ז’, טוחן סימן כא; נשמת אדם כלל יז אות ב’; רש”ש ביצה ז’ ע”ב ד”ה והא קעביד; אנציקלופדיה תלמודית ערך “גידולי קרקע”; קהלות יעקב שבת סימן מז; צילום: תשובת רע”א סימן כ’. תרומת הדשן סימן נו.