בהלכה א’ כתב הרמב”ם שמנכש חייב משום תולדת חורש. ובהלכה ב’ כתב שמשקה חייב משום תולדת זורע. ולכאורה הרי מנכש ומשקה, בשניהם נחלקו רבה ורב יוסף במועד קטן ב’ ע”ב:
אתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש רב יוסף אמר משום זורע. אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא האי נמי מרפויי ארעא. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של זורע לצמוחי פירא הכא נמי מצמח פירא.
אמר ליה אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא. לדידך קשיא משום חורש אין משום זורע לא לרב יוסף קשיא משום זורע אין משום חורש לא וכי תימא כל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא והאמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר, קשיא.
אם כן איך פסק הרמב”ם במנכש כרבה ובמשקה כרב יוסף?
דעת הכסף משנה שמנכש אין זה המנכש של מו”ק, עיי”ש. ונראה הפשט לרמב”ם הוא שיש הבדל בין מנכש בין זרעים שזה זורע, וזה מסייע לצמיחה, ובין מנכש בעיקרי אילנות, שכתב הרמב”ם, שזה משום חורש. ואלו שני סוגי המנכש.
ובמשנה במסכת שבת ק”ג ע”א: “החורש כל שהוא המנכש המקרסם והמזרד כל שהוא חייב”. והנה, יש מחלוקת בין רש”י לבין הרמב”ם לגבי מקרסם ומזרד. לרש”י שם הפשט הוא “מקרסם, קוצץ ענפים יבשים מן אילן לתקנו”. “מזרד, זרדין לחין חדשים של שנה זו ופעמים שהן מרובין וכו'” לפי רש”י בעל כורחנו הרי אלו תולדה של זורע. אבל רמב”ם כתב אותם כתולדה של חורש. ונראה להביא ראיה לרמב”ם מגמ’ שם “ת”ר התולש עולשין והמזרד זרדין אם לאכילה כגרוגרת… אם לייפות את הקרקע כל שהן” ואם שייך כאן יפוי קרקע, לכאורה אין המדובר כשמזרד מאילן כפי שהסביר רש”י במשנה. על פי דברים אלו יש להביא ראיה לכסף משנה. שהרי אם פשט המשנה לפי רמב”ם שזה תולדות חורש, מדוע הגמ’ במו”ק לא הביאה מזה ראיה לרבה? בעל כורחנו שיש שני מיני מנכש.
סיוע לכך שהשוני הוא משום שזה בזרעים הוא מרמב”ם הלכות כלאיים פ”א ה”א:
הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל, לוקה, שנאמר “שדך לא תזרע כלאיים” (ויקרא יט,יט); [ב] ואחד הזורע, או המנכש, או המחפה, כגון שהייתה חיטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר, בין בידו בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה.
וכאן מנכש הוא זורע, שהרי עיין מו”ק ב’ ע”ב שם מבואר שמחלוקת רבה ורב יוסף היא גם לגבי כלאים אם זה משום זורע או משום מקיים. וכיון שמקיים לרמב”ם אינו לוקה, עיין ה”ג שם, בע”כ שמנכש הרי זה זורע. ומכל מקום לפי מה שכתבנו הרי מובן שלגבי זרעים האיסור הוא משום משקה, ובאילנות האיסור הוא זורע.
הסבר נודע ביהודה תנינא או”ח לא, שמבואר בגמ’ מו”ק שאם בשביעית מותר להשקות, זה רק אם נאמר ששביעית בזה”ז דרבנן (עם הקשיים כמובן לשיטה זו, שהרי מה יהיה כששביעית תהיה מה”ת), או משום שתולדות לא אסר רחמנא. לכן אם משקה תולדה של זורע, הרי מבואר בגמ’ שתולדות לא אסר. אבל אם משקה הוא תולדה של חורש, זה ניחא אם חורש הוא אב - כמ”ד חורש בשביעית לוקה. אבל כיון דקי”ל שחורש אינו אב, הרי אין מקום למעט משקה, שהרי חריש הוא רק מ”ע. ולמה מותר להשקות בשביעית? בע”כ שמשקה תולדה של זורע. ולכן פסק הרמב”ם כן שזה תולדה של זורע. ולגבי מנכש פסק הרמב”ם ככלל שהלכה כרבה, וחייב משום חורש.
מצאנו עוד דין מנכש ששיך בענין זה: לגבי פועל האוכל בשל בעל הבית, כתב הרמב”ם בהלכות שכירות פרק יב הלכה ד’:
החולב והמחבץ והמגבן אינו אוכל מפני שאינן גידולי קרקע, המנכש בבצלים ובשומין אף על פי שתולשין קטנים מבין הגדולים וכל כיוצא בזה אינו אוכל מפני שאין מעשיהם גמר מלאכה, ואין צריך לומר שומרי גנות ופרדסים וכל דבר המחובר כמקשאות והמדלעות שאין אוכלין כלל.
מכאן משמע שהמנכש בעצם הרי הוא צריך לאכול אם היה זה גמר מלאכה, שהרי הוא עושה מלאכה בפירות. וכן כתב הרמב”ם מפורש שם בהלכה י’:
שכרו לנכש עימו בזיתים, והתנה הפועל שיאכל בזיתים הרי זה אוכל מן האילן אחת אחת, ופטור; ואם צירף, חייב. שכרו לנכש בבצלים, והתנה לאכול ירק, מקרסם עלה עלה, ואוכל; ואם צירף, חייב.
ובעל כורחנו שמנכש הוא זורע ולא חורש. אלא שלפי זה נופל מה שכתבנו לעיל שהחילוק בין סוגי המנכש הם שזה באילנות וזה בזרעים, שהרי מנכש בזיתים אוכל, הרי זה משום שזה כעושה מעשה בזיתים עצמם. ואמנם עיין אור שמח שלמד ההיפך ברמב”ם שפועל אוכל בזיתים משום שהוא משום חורש, וצ”ע.
האם למסקנה חייב שתים, גם משום זורע וגם משום נוטע, הדעות: דעת הרמב”ם היא שבמחלוקת רבה ורב יוסף, כמ”ש, וחייב רק אחת. ואילו בזומר וצריך לעצים חייב שתים. זאת אומרת שאין עקרונית ניגוד לחיוב שתים על מעשה אחד. לתוס’ מו”ק ב’ ע”ב, דעת רבה ורב יוסף היא לחלוק על רב כהנא שסובר שזומר וצריך לעצים חייב שתים, ולדעתם אפשר להתחייב רק אחת.
דעת הגהות מיימוניות אות ג’, וכן דעת הסמ”ג שחייב גם משום זורע וגם משום נוטע. לדעת ההגהות מיימוניות, נראה שכתוס’ שיש מחלוקת בין רבה ורב יוסף לבין המימרא שזומר וצריך לעצים חייב שתים, וממילא אם הלכה שזומר וצריך לעצים חייב שתים, הרי שגם מנכש ומשקה חייב שתים לשיטתו. וע”ע אגלי טל מלאכת חורש ז’ יג.
דברי הגהמ”י על שפיכת מים. ודן בשאלה זו מדין פסיק רישא דלא ניחא ליה. וכאן יש נפ”מ אם החיוב משום חורש או זורע. שאם משום זורע, כמובן שזה שייך רק בקרקע זרועה. אבל אם משום חורש, יהיה אסור גם בקרקע שאינה זרועה. אלא שבזה, בקרקע שאינה זרועה, אף בשלי, נראה לי שהוי פסיק רישא דלא אכפת ליה. ועיין משנה ברורה סימן של”ו ס”ק כו שאסר ליטול ידים בגנות, ובשער הציון אות יח אכן כתב שזה משום הסמ”ג והגהות מיימוניות שחייב משום שניהם. ולכן יש להזהר גם במקום שאין צמחים.
דברי אגלי טל על חורש באות ז’ שרק חורש על ידי בהמה חייב משום שהוא אוחז במחרישה ודוחף לארץ. וצריך עיון אם כן האם מי שחורש בטרקטור יהיה פטור משום חורש, ואע”פ שעושה פעולה ראשונית שגורם להורדת המחרשה, אבל אי אפשר לומר כמו בבהמה שהוא כל הזמן אוחז וכל הזמן זה בגללו. ונפ”מ לגבי שביעית, אם יש קולא בחרישה על ידי טרקטור משום שאין זה מעשה ממש? אלא שזה תלוי בסוגיה בב”ק ס’ לגבי זורה ורוח מסייעתו, ואכמ”ל (ע’ ספר מעשה וגרמא בהלכה).