כתב הרמב”ם:
הקוצר כגרוגרת, חייב…לפיכך צרור שעלו בו עשבים וכשות שעלה בסנה ועשבים שצמחו על גב החבית התולש מהן חייב שזהו מקום גידולן. אבל התולש מעציץ שאינו נקוב פטור, מפני שאין זה מקום גידולו. ועציץ נקוב בכדי שורש קטן, הרי הוא כארץ; והתולש ממנו, חייב.
…גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש; הייתה על גבי יתדות והניחה על הארץ, חייב משום זורע.
ויש לשים לב ברמב”ם שיש הבדל בין צרור שעלו בו עשבים שהוא כעציץ שאינו נקוב וכמו חבית, שיש רק איסור לתלוש ממנו, ובין גבשושית שהיא כעציץ נקוב שהמרים אותו חייב (וזה שלא כשיטת רש”י כפי שיתבאר).
ראה גמ’ שבת פ”א ע”ב:
אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן לימא ביה מילתא היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות מיחייב משום תולש היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע.
ובגמ’ גיטין ז’ ע”ב:
תנא חדא המביא גט בספינה כמביא בארץ ישראל ותניא אידך כמביא בחוץ לארץ אמר רב ירמיה לא קשיא הא רבי יהודה הא רבנן דתנן עפר חוץ לארץ הבא בספינה לארץ. חייב במעשר ובשביעית אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת אבל אין הספינה גוששת פטור. אביי אמר הא והא רבי יהודה היא ולא קשיא כאן בזמן שאין הספינה גוששת כאן בזמן שהספינה גוששת.
אמר רבי זירא עציץ נקוב המונח על גבי יתדות באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. אמר רבא דילמא לא היא עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא בספינה העשויה לברוח אבל עציץ שאינו עשוי לברוח לא. אי נמי עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא בספינה דלא מפסיק אוירא דמיא כי ארעא סמיכתא דמיא אבל עציץ דמפסיק אוירא לא.
וכתבו גם רש”י וגם תוס’ בשבת, שחייב היינו שחייב מדרבנן. דאל”כ איך מותר לקנח. ע’ רש”י ד”ה חייב משום תולש, תוס’ ד”ה והניחו ע”ג יתדות. וכ”כ תוס’ גיטין ד”ה דילמא.
אבל ברמב”ם הרי ברור שלא כן: שהרי כתב הרמב”ם הכלל שאם אומר חייב היינו מן התורה, וכאן כתב הרמב”ם “הגביהה מעל הארץ והניחה על גבי יתדות, חייב משום תולש”, וא”כ לדעת הרמב”ם הרי זה חיוב מן התורה.
ובפירוש המשניות בחלה פ”ב מ”ב על “אמר ר’ יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת” כתב הרמב”ם “וכבר בארנו שכל מקום שאמר ר’ יהודה אמתי אינו אלא מבאר למה שקדם מאינו חולק עליו”. וזה שלא כסוגיה בגיטין, וכמ”ש תוס’ שם שהסוגיה ס”ל שאימתי לחלוק. ולפי הרמב”ם א”כ לדעתו עציץ המונח על גבי יתדות נחשב תלוש, כמו ספינה שאינה גוששת. ולכן פסק הרמב”ם בהלכות תרומות פרק א הלכה כג שעפר חו”ל הבא הוא כא”י אם ספינה גוששת, והיינו כר’ יהודה. ודעת התוס’ שאימתי הוא לחלוק, ופסקו כרבנן, ולכן גם על גבי יתדות הוא מחובר (וכ”כ אגלי טל קוצר אות ה’).
ומה שהוכיחו התוס’ מדין עציץ נקוב שמונח על גבי יתדות, הרמב”ם לא הביא דין זה של פרוזבול, עיין הלכות שמטה פרק ט’. וזה לטעמו שעציץ המונח על גבי יתדות נחשב כתלוש ואי אפשר לכתוב עליו פרוזבול.
וצריך להוסיף, מדוע לרמב”ם לא נפסוק שיש מחלוקת ר’ יהודה ורבנן, אלא שהמחלוקת רק בספינה אבל בעציץ כולם מודים משום מפסק אוירא, אבל עציץ על גבי יתדות נחשב למחובר. משום שאם כן הרי כשמרים עציץ על גבי יתדות צריך להיות חייב שתים: אחת משום קוצר כשהוא מטלטל אותו, ואחד משום נוטע כשהוא מניח במקום. ע”כ שכל הזמן הוא מחובר וזה משום שאין מחלוקת בין ר’ יהודה ורבנן, ולכ”ע אם אינה גוששת הרי הוא מחובר.
על פי זה יש להבין דבר נוסף: במשנה פ”ז הלכות כלאיים משנה ח’ מובא: “עציץ נקוב, מקדש בכרם. ושאינו נקוב, אינו מקדש. ורבי שמעון אומר, זה וזה אוסרין ולא מקדשין. המעביר עציץ נקוב בכרם, אם הוסיף במאתים, אסור”. והרמב”ם בהלכות כלאיים פ”ה הכ”ג כתב:
אסור לעבור בעציץ נקוב שזרוע בו ירק, בתוך הכרם; ואם הניחו תחת הגפן, ונשתהה שם בארץ כדי להוסיף אחד ממאתיים, הרי זה קידש.
ומשמע ברמב”ם שצריך להניחו ממש תחת הגפן. ואלו במשנה לא מובא אלא שעציץ נקוב הוא כמחובר אם מעביר. ולדברינו מובן, שזה משום שרמב”ם סובר שעציץ נקוב הוא כתלוש ממש, ולכן כדי להתחייב משום כלאיים צריך שיניח על גבי קרקע.
ובמשנה מסכת עוקצין פרק ב’ הלכה ט’ “קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ, טהורה. אמר רבי שמעון, מה טיבה לטהר, אלא הטמא בטומאתו, והטהור יאכל”. ובפשטות מדובר בעציץ שאינו נקוב, ומה שיוצא נחשב למחובר ולכן טהור. אבל רמב”ם כמובן לא יכול להסביר כן: וכתב בהלכות טומאת אוכלין פרק ב’ הלכה ט’:
קישות שנטעה בעציץ והגדילה אף על פי שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה, ועציץ שהוא נקוב כדי שיצא בו שורש קטן הרי הוא כארץ והנטוע בו אינו מקבל טומאה, וכן אם היו בו מים אינן מכשירין.
ורמב”ם הסביר באופן שונה ממשנתנו, משום שזה מתאים לשיטתו שמה שמונח מעל האויר אינו נחשב מחובר, ולכן לא יתכן שקישות שיוצאת מחוץ לעציץ נחשבת למחובר, אלא פירש את המשנה שטהורה הכוונה שאינו מקבל טומאה. וע’ ראב”ד על הרמב”ם שפירש משנתנו אחרת, וע”פ שיטת התוס’ שיש יניקה מאויר ונחשב כמחובר.
צילום: שבת פ”א ע”ב, גיטין ז’ ע”ב.