כתב הרמב”ם:
האופה כגרוגרת, חייב. אחד האופה את הפת, או המבשל את המאכל או את הסמנין, או המחמם את המים הכול מעין אחד הוא. שיעור המחמם את המים, כדי לרחוץ בהן אבר קטן; ושיעור מבשל סמנין, כדי שיהיו ראויין לדבר שמבשלין אותן לו.
בהלכה זו כתב הרמב”ם את שיעור הבישול. אולם הגדרת המלאכה כתב הרמב”ם בהלכה ו’:
המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתיעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל. וכן הממסמס את הדונג, או את החלב, או את הזפת, והכופר, והגופרית, וכיוצא בהן הרי זה תולדת מבשל. וכן המבשל כלי אדמה עד שייעשו חרס, חייב משום מבשל. כללו של דבר, בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך הרי זה חייב, משום מבשל.
בשמירת שבת כהלכתה פרק א’ סעיף א’ כתב:
אחד המבשל ואחד הצולה והמטגן והאופה, כל המכשיר דבר לאכילה על ידי חום האש או תולדותיה, הרי זה עובר על איסור בישול. שיעור החום לענין איסור בישול הוא בדרך כלל החום שהיד סולדת בו, דהיינו לא פחות מארבעים וחמש מעלות צלזיוס.
(ניסוח זה יותר מדוייק מהניסוח שהיה במהדורה הראשונה: “…והוא שהדבר המתבשל והמתטגן וכו’ יתחמם במידה שהיד תהא סולדת בו, דהיינו לא פחות מארבעים וחמש מעלות צלזיוס”, וכמובן הרי בבישול השיעור הוא כמאכל בן דרוסאי, ובאפיה עד שיקרמו פניו ולא שיעור של יד סולדת). ועיי”ש בשש”כ בהערה מהו שעור יד סולדת.
אבל ברמב”ם יש לדייק: בכל חומר נקט לשון אפיה או בישול, אבל רק במים נקט לשון “המחמם”. ובזה מבואר ההבדל שבין דבר יבש שנתבשל כל צרכו ונצטנן לדבר לח. שבדבר יבש קי”ל שאין בישול אחר בישול. אבל בדבר לח יש בישול אחר בישול, כיון שמהות האיסור בדבר לח הוא החימום, וממילא כשפקע החום, הרי שוב יש בזה משום מבשל. ועל פי הגדרה זו מסתבר שיש בישול אחר בישול במים.
ובפרק זה לא כתב הרמב”ם מושג של “יד סולדת בו”, ורק בפרק כ”ב בהלכה ד’ כתב הרמב”ם לגבי לשים יד עם שמן או מים כנגד המדורה, שלא ישים עד “שתהא כריסו של תינוק נכוית מהן”. אבל בהגדרת איסור בישול לא נקט הרמב”ם שיעור כל שהוא אלא נקט המחמם. ומושג “יד סולדת” כ’ הרמב”ם רק בהלכות נטילת ידים פרק ו’ הלכה י”ז שאין ליטול ידים במים חמים שהיד סולדת בהם.
והטעם: משום שהגדרת מבשל לרמב”ם הוא כפי שכתב בהלכה ו’: “כללו של דבר, בין שריפה גוף קשה באש, או שהקשה גוף רך הרי זה חייב, משום מבשל”. היינו פעולת בישול שהיא גורמת לשינוי בחפץ ומכשירה לאכילה. וכן בפירוש המשניות, שבת פ”ז מ”ב כתב:
וכן ענין הבשול הוא לרכך הגופים הקשים, ולפיכך המתיך אחת מן המתכות או המחמם אותה הרי זה תולדת אופה אע”פ שלא הבעיר אש ולא ליבה אותה אלא הכניס אותה המתכת לתוך אש בוערת עד שנתחממה.
ולכן כתב הרמב”ם בהלכה ג’ “המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור”, וכלל הרמב”ם כאן דבר שאינו צריך בישול עם דבר שמבושל כבר. ומקורו בסוגיה שבת מ’ ע”ב לגבי שמן שי”א הפשרו לא זהו בשולו. לפי זה צריך עיון מה הדין אם מתיך על ידי חום דבר שניתך לפני שיגיע ליד סולדת. ע’ שמירת שבת כהלכתה פ”א הערה קעג בשם אחרונים שאכן אסור. (דוגמא לדבר היא שיטת הר”ן שמליח כרותח נאמר גם לגבי שבת. ומוכח גם כן שיתכן שיש דברים שמכשרים לאכילה וחייב משום מיישב.
וכתב רע”א בהגהות לשו”ע סימן רנ”ד, במה שכתב המחבר בסעיף ד’: “פירות שנאכלין חיין מותר ליתנם סביב הקדירה אע”פ שאי אפשר שיצולו קודם שחשכה” ובמ”א ס”ק יג כתב שזה נחשב שנתבשלו כמאכל בן דרוסאי. וכתב רע”א שם: “דהכא הוי רק דרבנן כיון דנאכלים חיים ושא”צ בשול כמ”ש הרמב”ם פ”ט הלכה ג'”. ולומר שכל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישול, זה כמובן חידוש גדול מאד, וכ”כ גם בספר מנחת כהן. מכל מקום הדבר מסתבר עפמ”ש, שהרי הגדרת מבשל היא שמכשיר דבר למטרה מסויימת על ידי חימום. ועיין משנה ברורה בשער הציון שי”ח ס”ק קי”ד שבאר אחרת, וכתב שכוונת הרמב”ם שהדבר אינו משתבח כלל על ידי הבישול. אבל אם משתבח הרי אסור מן התורה.
ולפי זה קשה מדוע יש בישול דאוריתא במים, והרי בישול מים הוא אב מלאכה כמבואר בהלכה א’? ויש לומר שאמנם אם מחמם את המים לשתיה, יש לומר שכיון שהם ראוים בלאו הכי לשתיה, אין בחימום איסור דאוריתא. אבל אם כוונתו לחמם לרחיצה, אז חימום המים הוא ודאי אב מלאכה. אבל האגלי טל יישב באופן אחר באות יט בס”ק יב-ג, שבמים אין חייב על בישול אלא על חימום, ולגבי זה אין נפ”מ בין אם היה ראוי קודם או לא. עיי”ש.
אלא שעצם שאלה זו תלויה במחלוקת ראשונים האם בדבר שנתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי, והוא ממשיך לבשל עד שנגמר, האם יש בו משום בישול? ע’ טור שכתב שיש בזה איסור בישול, אבל לדעת הרמב”ם צריך לומר שאין בזה משום איסור בישול. וע’ בית יוסף. והקשר בין שתי השאלות, הוכיח כן באגלי טל אות יט ס”ק ב’. ולפי זה צריך עיון מה שכתב הרמב”ם בסוף הלכה ג’ שהמבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שאינו צריך בישול כלל פטור”, ומשמע שרק אם היה מבושל כל צרכו, אבל אם היה מבושל רק כמאכל בן דרוסאי חייב. אבל עיין אגלי טל אות י’ ס”ק טו שבאר שגם הרמב”ם דעתו שפטור, אלא שמה שכתב הרמב”ם כאן שנתבשל כל צרכו, הוא כדי להשמיענו שאם מבשל בתולדות האור יהיה מותר לכתחילה. וזה אינו נכון אם אינו מבושל לגמרי, שהרי מכל מקום איסור דרבנן יהיה בכל אופן.
לגבי חימום מתכת, הקשה על הרמב”ם המגן אברהם (שי”ח ס”ק י’), הרי בפרק יב הלכה א’ כתב הרמב”ם “המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב”. והראב”ד שם הקשה מדוע אינו חייב משום מבשל? ובמגיד משנה שם תירץ:
ומ”ש לחייבו משום מבשל אינו נ”ל שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר.
ולכאורה תמוה, שהרי בפירוש כתב הרמב”ם בפ”ט שיש חיוב משום מבשל? וכתב על זה המ”א: “ויש לחלק”. ונראה לומר כמ”ש חיי אדם הלכות שבת כלל כ’ בנשמת אדם אות א’:
ונ”ל דרמב”ם דקדק בלשונו דדוקא בברזל כדי לצרפו דאז אין כוונתו כלל להתיכו אדרבה כוונתו לצרפו. לכן חייב משום מבעיר. אבל בפ”ט מיירי שכוונתו לרכך אותו שיהיה ראוי למלאכה ולכן חייב משום מבשל.
על פי זה מיושבת כמובן גם השגת הראב”ד על זה.
לתוספת: ע’ נשמת אדם כלל כ’ באות א’ על המחמם מתכת, על קושית המגן אברהם.