כתב הרמב”ם:
אחד נתן את האור, ואחד נתן את העצים, ואחד נתן את הקדירה, ואחד נתן את המים, ואחד נתן את הבשר, ואחד נתן את התבלין, ובא אחד והגיס כולן חייבין משום מבשל: שכל העושה דבר מצורכי הבישול, הרי זה מבשל. אבל אם שפת אחד את הקדירה תחילה, ובא אחר ונתן את המים, ובא אחר ונתן את הבשר, ובא אחר ונתן את התבלין, ובא אחר ונתן את האור, ובא אחר ונתן עצים על האור, ובא אחר והגיס שניים האחרונים בלבד, חייבין משום מבשל.
בגמ’ ביצה לד ע”א:
תניא אחד מביא את האור ואחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס כולן חייבין. והתניא אחרון חייב וכולן פטורין לא קשיא הא דאייתי אור מעיקרא הא דאייתי אור לבסוף. בשלמא כולהו קא עבדי מעשה אלא שופת את הקדרה מאי קא עביד אמר רבי שמעון בן לקיש הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום לבון רעפים נגעו בה.
בגמ’ מבואר שאחרון חייב, ואילו הרמב”ם כתב ששניהם חייבים. ויותר קשה, מדוע לא שלשה אחרונים חייבים? שהרי הנותן את האור והנותן את העצים והמגיס, כולם עוברים על איסור. ומה שכתב הרמב”ם “שנים אחרונים חייבים” הוא לשון התוספתא פרק יב ה”ד:
א’ נתן את האור וא’ נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה וא’ נתן את המים וא’ נתן את הבשר וא’ נתן את התבלין ובא [אחר] והגיס כולן חייבין א’ [נתן] את הקדרה וא’ נתן את המים וא’ נתן את הבשר וא’ נתן את התבלין וא’ [מביא] את האור [וא’ נתן את העצים] ובא [אחר] והגיס שנים האחרונים חייבין.
לשון הרמב”ם היא לשון התוספתא. אלא שאולי היה ניתן לומר שלא גורסים “הנותן את העצים”, אבל ברמב”ם מבואר שגרס בבריתא, וא”כ מדוע לא שלשתן חייבים (קושית כסף משנה).
וע’ כסף משנה שתירץ על פי דיוק: מדוע כתב רמב”ם בחלק הראשון “אחד נתן… ואחד נתן…” ובחלק השני “ובא אחר… ובא אחר…”. ועוד: בחלק הראשון כתב: “ואחד נתן את העצים”, ובחלק השני “ובא אחר ונתן עצים על האור”. לכן פירש שבחלק הראשון כולם באו בבת אחת, ולכן כולם חייבים, אבל בחלק השני באו בזה אחר זה. ולכן זה שהביא את האור אינו חייב משום שהאור ללא העצים לא היה מחזיק מעמד, ראה בכס”מ. אלא שלשון התוספתא אינו כלשון הרמב”ם, עיין כסף משנה שהעיר ע”ז.
ועוד שינוי ברמב”ם לעומת הגמ’ בביצה ל”ד, שבבלי משמע שכל אחד חייב כדינו, והנותן את הקדירה חייב משום ליבון רעפים, וכן משמע ברש”י שם. אבל הרמב”ם כתב שכולם חייבים משום מבשל.
ועל פי כסף משנה מבואר ג”כ איזה איסור בישול יש במביא את האור ואת העצים? וכי מאחר שעל ידי פעולתם התאפשרה פעולת הבישול, לכן חייבים משום מבשל? אבל אם נאמר שכולם באו בבת אחת, ניתן להבין מדוע כולם חייבים משום מבשל.
ובשו”ת מהרלב”ח סי’ כ”א כתב על הרמב”ם שכולם חייבים משום מבשל משום ש”כולם היו בעצה אחת מהלאכת הבישול” (הובא בבירור הלכה ביצה ל”ד ע”א, ובתוספתא כפשוטה (עמוד 172). וכן פירש מהר”י קוקוס שכולם היו בעצה אחת להשתתף בבישול, וכל אחד עשה מלאכה והכינו את הבישול בסדר הרגיל.
והקשו האחרונים על דין זה: מדוע כולם חייבים משום מבשל, והרי זה כמו שנים שעשאוהו. וע’ כלכלת שבת, אות יא, מלאכת אופה שהאריך בזה, וכתב שאין לדון כאן מדין זה אינו יכול וזה אינו יכול, (ע’ רמב”ם פ”א הט”ו), שהרי כאן לא עשו שניהם יחד אלא בזה אחר זה וזה ודאי גרוע יותר. ולפי מה שכתב הכסף משנה שכולם עושים יחד, ודאי שקשה עוד יותר, מדוע לא יהיה כמו שנים שעשאוהו?
ואפיקי ים כתב בסימן ד’ ענף ב’ שדין שנים שעשאוהו הוא רק כמו שנים שאוחזים בקולמוס וכותבים כלשון הברייתא בדף צ”ב: אבל כשכל אחד עושה פעולה שונה, אין זה שנים שעשאוהו. וזה עדיף גם מזה אינו יכול וזה אינו יכול. ולכן כתב גם בחרישה, כששנים חורשים ואחד אוחז את המחרשה והשני אוחז את הדרבן, חייב.
וכן קשה, ממגיס. שהרי איסור מגיס כתב הרמב”ם שהוא מצרכי הבישול. והראשונים כתבו שהאיסור הוא משום שמקרב את הבישול. וראה במגיד משנה כאן שכתב שיש אומרים שאין חייב אלא על הגסה ראשונה, ואם כן אם שנים מגיסים לא חייבים. אבל הרי אם אחד העמיד על האש ולא הגיס, ובא אחד והגיס ועל ידי ההגסה נגמר יותר מהר, ודאי חייב. ומדוע לא יהיה כאן איסור משום שנים שעשאוהו? וסיים בצ”ע.
ובקרית ספר למד כמו כסף משנה, שהמדובר כשבאו בבת אחת ועשו, וחייבים משום שזה אינו יכול וזה אינו יכול. אבל זה אינו עונה על שאלת המגיס שהרי הוא גם כן חייב למרות שאינו בבת אחת.
אבל נראה שההסבר הוא אחר: מלאכת מבשל שונה מכל המלאכות. בכל מלאכה הפעולה יוצרת את התוצאה, בצידה הדבר ניצוד. בחורש, השדה חרוש. מה שאין כן בבישול שהתוצאה היא מאליה. לכן כתב הרמב”ם הגדרה שונה באיסור בישול: “כל העושה דבר מצרכי הבישול”. ואמנם צריך שתהיה תוצאה, ואם רדה את הפת מהתנור אינו חייב. אבל זה רק תנאי ולא חלק מן החיוב. לכן אין כאן שאלה של שנים שעשאוהו, שהרי כל אחד העושה דבר מצרכי הבישול חייב. וכיון שהתוצאה אינה מהות האיסור אלא תנאי, אם כן תנאי זה יכול להיות קיים גם לשני אנשים שכל אחד עשה מצרכי הבישול.
וראה עוד בכלי חמדה פרשת ויקהל, אות א’ ד”ה ודרך פלפול.