כתב הרמב”ם: “שכח והדביק פת בתנור בשבת, ונזכר מותר לו לרדותה, קודם שתיאפה ויבוא לידי מלאכה”.
איסור רדית הפת מבואר להלן פרק כב ה”א:
רדיית הפת אף על פי שאינה מלאכה, אסרו אותה חכמים, שמא יבוא לאפות. המדביק פת בתנור מבעוד יום, וקדש עליו היום מציל ממנו מזון שלוש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. ואף על פי שהרדייה אינה מלאכה, כשהוא מציל, לא ירדה במרדה אלא בסכין, כדי לשנות.
ע’ גמ’ שבת ד’ ע”א שצ”ל בבריתא קודם שיבא לידי איסור סקילה, ומיירי במזיד. ורמב”ם כתב סתם “קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה”, וכן הרמב”ם כתב “שכח”, ובטור כתב אפילו מזיד. וצריך עיון האם גם לרמב”ם הוא הדין מזיד. ודעת המגיד משנה שרמב”ם כתב שוגג “וכל שכן מזיד”, אם כן שוגג חידוש גדול יותר. אבל טור כתב “אפילו מזיד” היינו שמזיד חידוש גדול יותר. היתרון לשוגג הוא שאם נזכר אינו חייב חטאת, ולכן יתכן שבגלל זה לא ירדה אף שבמזיד כן ירדה וא”כ שוגג חידוש גדול יותר. ומאידך יש לומר שבשוגג התירו ולא במזיד משום שעבד איסורא, וא”כ מזיד חידוש גדול יותר. ומאירי פסק בפירוש שלא כרמב”ם, וכתב שבמזיד התירו אבל “הדביקה בשוגג אסור לו לרדות שאם נזכר קודם שיקרמו פניה הרי משנזכר אין כאן חיוב חטאת”. וכן סובר ראב”ן בסימן שלח, והביאו במקור הלכה סימן יט.
ומחלוקתם בהסבר פשט הגמ’ “מי מחייב”, אם הכוונה היא שאם נזכר לא היתה צריכה הבריתא לומר לשון “קודם שיגיע לחיוב חטאת” או שזו קושיה על עצם הדין, כפי שצריך לומר לדעת המאירי. אבל לרמב”ם הפירוש הוא כדרך הראשונה.
ויש להביא ראיה למגיד משנה שכלול כאן גם שוגג וגם מזיד, ולהוכיח שלשון “איסור סקילה” כולל גם שוגג, מרמב”ם פרק ב’ הלכות שופר הלכה ו’:
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעין בשופר בכל מקום: אף על פי שהתקיעה, משום שבות; ומן הדין היה, שתוקעין יבוא עשה של תורה, וידחה שבות של דבריהם. ולמה אין תוקעין גזירה, שמא ייטלנו בידו, ויוליכנו למי שיתקע לו, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים או יוציאו מרשות לרשות, ויבוא לידי איסור סקילה.
ובודאי שהמדובר כאן הוא לא על חיוב סקילה אלא על שוגג, שישכח שאסור ויבא לטלטל כדי לשאול. הרי שלרמב”ם לשון “איסור סקילה” כולל שוגג שנזכר. ואם כן יש לומר שגם בגמ’ פירש כך הרמב”ם, שהשאלה היא על הלשון, כפי שכ’ לעיל. אלא שלשון חיוב חטאת משמע דוקא שוגג שלא נזכר. אבל לשון איסור סקילה משמע גם שוגג וגם מזיד כפי שרואים גם בהלכות שופר שם וכן בסוגיתנו.
תוס’ שבת ד”ה וכי. ותי’ ראשון שדוקא אם בגללו יעבור הע”ה, אז צריך לעבור על איסור כדי להציל. ונראה שזה שייך לגדרי לפני עוור. אם על ידו, נעשית עבירה, הרי שהוא עובר על לפני עוור, ואם כן הרי זה להציל את עצמו מן האיסור ולא חוטא כדי להציל את חברו. וע’ מאירי (ע’ 13) שהביא את התוס’:
ותרצו חכמי הצרפתים וכו’ וחכמי הדורות מוסיפין בתירוץ זה שאף החבר אלו חטא עם הארץ נמצא הוא נותן מכשול ויש לו חלק בעבירה.
הרי שסברא זו יתכן להכניס בתירוץ.
ובתירוץ שני כתבו התוס’, שיש הבדל בין אם פשע או לא. וכשלא פשע יכול לחטא בשביל חברו. ונראה שתירוץ זה אינו תוספת על תירוץ ראשון, אלא שבא להחליפו. ולא תלוי מעתה אם הוא גרם או לא.
ובחידושי הר”ן שבת כתב תירוץ נוסף להבדיל בין סוגיה זו לבין “ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה”:
עוד י”ל דשאני פת דממילא קא אתי ולית בה אלא חיובא דקרבן לא התירו אבל התם דאיכא איסורא רבה דליכול עם הארץ טבלים התירו.
היינו שיש חומרא מיוחדת ברדית הפת משום שהאיסור כבר נעשה. וזה דומה לסברת ריב”א בתוס’.
ונפ”מ לדין, הבית יוסף בסימן ש”ו הביא תשובת הרשב”א אם מותר לרדוף להשיג מי שהוציאו ביתו בשבת על ידי ישראל מומר (ולא היה בזה פקו”נ). ומדברי בית יוסף נראה שזה תלוי בתירוצי התוספות.
לפי דברים אלו נראה שמותר גם לעשות איסור דאוריתא כדי להציל. על פי דברי בית יוסף שדן בפירוש על דאוריתא. ובמשנה למלך הלכות תרומות פרק ג’ הלכה יז (בסוף הקטע) פשוט לו שלא התירו דאוריתא, והוכיח על ידי כן שאיסור לתרום שלא מן המוקף הוא מדרבנן.
אבל יתכן שרשב”א כתב להתיר גם דאוריתא כשמדובר על הרבה עברות בזמן רב, כמו מעשה של המומר. אבל כשיש עבירה מול עבירה, לא יתירו את הקלה, על ידי אחד כדי להציל מחמורה של אחר.
ובזה מיושב מה שפסק הרמ”א סי’ שכ”ח סעיף י’ שכתב: “מי שרוצים לאונסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללין עליו השבת כדי להצילו” וזה ג”כ בית יוסף בשם רשב”א. וע’ מ”ב שם שאם היו אלו ג’ עבירות חמורות אפשר דצריך. ולפי האמור אין סתירה, משום שיש הבדל בין עבירה חד פעמית לבין מי שאם לא נצילו יעבור במשך הרבה זמן על איסורים.
ובמשנה ברורה סי’ ש”ו ס”ק נ”ו כתב שיש להתיר גם איסור דרבנן אפילו אם פשעה, כי יש לסמוך על תירוץ התוס’ שמצוה רבה שאני, ע’ שער הציון שם.
וראה את הדיון בתשובת שאלי ציון סימן ג’.
מקורות נוספים: מקור הלכה שבת סימן יט; שעורי שבת ע’ 91; נודע ביהודה מ”ת אה”ע ל”ז; כתב סופר או”ח ס”ב; שאלי ציון תשובה ג’.