שעור רוחב הסיט כפול: ע’ מגיד משנה כאן שזה ארבעה טפחים. ובהלכה יח להלן זה שתי אצבעות. א”כ יש הבדל בין כמלא רוחב הסיט ובין כמלא סיט, וההבדל הוא בין ארבעה טפחים ובין שתי אצבעות! ומפורש אצלינו שזה ארבעה טפחים: להלן הלכה י’, יב, טו. ובמשנה שבת יג,ד: “שעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה, כמלא רוחב הסיט כפול. והאורג שני חוטין, שעורו כמלא הסיט”. הרי באותה משנה יש רוחב סיט וכמלא רוחב סיט. וע’ ההבדל בפירוש המשניות לרמב”ם שבת שם, וערלה פ”ג מ”ג, ועל משנה כלים פי”ג מ”ד.
(על פי אגלי טל) יש לברר את הקשר שבין גוזז לבין קוצר, האם ישנה הקבלה בין גוזז ובין קוצר. הקוצר הוא העוקר דבר ממקום גידולו כמו שכתב הרמב”ם בפרק ח’ הלכה ג’. לעומת זה גוזז, על פי דברי הרמב”ם בהלכה ז’ “בין מן החי ובין מן המת”, אם כן גוזז אינו עוקר דבר מגידולו. ובגמ’ דף קז:
אמר מר בר המדורי אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב. מאי טעמא אמר רבא בר המדורי אסברא לי לאו אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו.
וכתבו התוס’ בבכורות כה ובע”ז כו, שהוא משום גוזז. א”כ דעת התוס’ שעוקר דבר מגידולו הוא חייב משום גוזז. והקשה אגלי טל, הרי מבואר בירושלמי שחייב גם על גוזז בעורות, ואין בהם עוקר דבר מגידולו?
ישוב על פי רמב”ן שבת ק”ז: עיי”ש והביאו אגלי טל גוזז אות ב’ ס”ק ב’. הקשה הרמב”ן הרי אין חיוב משום עוקר דבר מגידולו אם אינו גד”ק? ופרש הרמב”ן שחיוב המדלדל עובר הוא משום נטילת נשמה, ואין חיוב משום קוצר:
ומ”ש בירושלמי בפ’ כלל גדול רבנן דקדרין אמרין ההין דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתיא כשיטתא דגמ’ דילן.
א”כ לכאורה לדעת הרמב”ן הרי זו מחלוקת בבלי וירושלמי אם יש חיוב של קוצר שלא בגידולי קרקע. והקשה האגלי טל, דא”כ שוב יקשה על ירושלמי מדוע הנוטל צפרניו לא יתחייב שנים?
ע’ ישוב אגלי טל על פי סוגיה נזיר לט. ששיער גדל מעיקרו. עיי”ש. ויש הבדל בין לשון בבלי ולשון ירושלמי: בירושלמי כתוב שחייב הצד נונא משום “מבדילו מחיותו”, והרי הגוזז שערה אין מבדילה מחיותה, שהרי רק החלק התחתון חי. אבל בבלי “עוקר דבר מגידולו”, וא”כ גם שערות הרי הוא עוקר אותן מגידולן. ולכן ירושלמי יכול לסבור שכל שמבדיל מחיות חייב משום קוצר. וע’ מ”ש שם על תולש כנף.
ודברי הרמב”ם שחיוב גוזז הוא בין מן החי ובין מן המת, ומקורם בירושלמי ובתוספתא, צריך עיון מנא לן. וע’ אגלי טל ס”ק ג’ באות ב’ שכתב שאי אפשר ללמוד מסברא שאין לחלק שהרי מן החי הוא עוקר מגידולו.
אלא שזה תלוי בשאלה נוספת, אם גוזז הוא מלאכה שאין צריכה לגופה או לא. דעת הריב”ש בתשובה שצ”ד, שהנוטל צפרניו והגוזז שערות חייב גם לר’ שמעון ואף אם השערות הולכות לאיבוד. והביאו מגן אברהם סימן ש”ג ס”ק כב (וע’ קהלות יעקב כתובות סימן ג’). אלא שדעת התוספות בשבת צ”ד ע”ב ד”ה אבל בכלי, שלר’ שמעון פטור הנוטל צפרניו, משום שהוי מלאכה שאין צריכה לגופה. ואכן מגן אברהם בריש סימן ש”מ כתב שכיון שקציצת צפרנים הוי מלאכה שאין צריכה לגופה, מותר בשעת צורך לטבילה לעשות על ידי גוי אף בכלי.
ואם כן, אם כריב”ש שגוזז הוא לצורך העור, ודאי שאין נפ”מ בין עור של חי או עור של מתה. אבל אם כתוס’ שגוזז הוא לצורך השער, אם כן לא היו גוזזין לצורך העור, דא”כ הנוטל צפרניו היה איסור דאוריתא גם לר”ש.
וכתב האגלי טל: שזה תלוי במחלוקת בבלי וירושלמי: לירושלמי קוצר הוא מבדילו מחיותו, ולבבלי עוקר דבר מגידולו. א”כ לירושלמי, גוזז אין מבדילו מחיותו, ואין סברא לחלק בין גוזז מחי או מעור מתה. אבל לבבלי יש סברא: שהרי קוצר הוא עוקר דבר מגידולו, וא”כ עקירת דבר מגידולו מילתא היא, ואין חיוב בעור מתה לדעת הבבלי. ורק לדעת הירושלמי יש חיוב גם במתה. ודעת הרמב”ן שהבין שגם לבבלי יש חיוב בעור מתה, יש לומר שסובר כריב”ש לגבי גוזז שהוי מלאכה שצריכה לגופה. ובדעת הרמב”ם יש לומר שכתב עור מתה משום שכל החסרון הוא משום שהוי מלאכה שאין צריכה לגופה, והרי פסק הרמב”ם שמלאכה שאי”צ לגופה חייב.
שבת, נזיר, ריב”ש, אגלי טל, רמב”ן, שו”ע.