רמב”ם שבת פרק ט’ הלכות טו-כ - הערה בענין הטווה ומלאכות האריגה

סדר המלאכות במשנה הוא: טווה, מיסך, עושה שתי בתי נירין, אורג ובוצע. אבל הרמב”ם שינה מהסדר וכתב: טווה, עושה שני בתי נירין ומיסך. (ראה ספר מעשה אורג הציורים). עשית לבד לרמב”ם אסור ומקורו בירושלמי, ובדומה כתב להלן לגבי תופר שמדבק אסור משום תופר, והיינו ג”כ לדבק חלקים. וצ”ב על סריגה אם האיסור משום אורג או משום קושר.

פרק י’ הלכה א’ - מלאכת הקושר

הלכה א’ והלכה ב’: שני תנאים קשר של קיימא וקשר של אומן, וכשיש רק אחד התנאים, אז פטור אבל אסור.

מקור הדברים הוא בגמ’ קי”ב ע”א:

ורצועות מנעל וסנדל: איתמר התיר רצועות מנעל וסנדל תני חדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחילה. קשיא מנעל אמנעל קשיא סנדל אסנדל מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פטור אבל אסור בדרבנן מותר לכתחלה בדבני מחוזא. סנדל אסנדל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי פטור אבל אסור בדחומרתא דקטרי אינהו מותר לכתחילה בסנדל דנפקי ביה בי תרי כדרב יהודה.

דרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי זמנין דנפיק ביה איהו זימנין נפיק ביה ינוקיה. אתא לקמיה דאביי אמר ליה כי האי גוונא מאי אמר ליה חייב חטאת. אמר ליה השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת קאמרת לי מאי טעמא אמר ליה משום דבחול נמי זימנין נפיקנא ביה אנא זימנין נפיק ביה ינוקא. אמר ליה אי הכי מותר לכתחילה.

לרש”י דאושכפי הוא “קיים לעולם”. וע’ רי”ף שאושכפי “דמעשה אומן הוא”. ו”דרבנן” לרש”י אינו של קיימא כ”כ, ולרי”ף הוא מעשה הדיוט. א”כ, על פי רי”ף הרי החילוק בין סוגי המנעל הוא בגדרי אומן, ו”דרבנן” הוא קיימא ולא מעשה אומן ולכן פטור אבל אסור.

לרש”י שם פירש שגם ב”דרבנן” אינו של קיימא, מדוע פטור אבל אסור? צריך לומר שיש גדרים גם בין קשר שאינו של קיימא שמותר ובין קיימא ממש שחייב חטאת. והזמנים שיש ברש”י: מותר היינו כל יום, ד”ה דנפקי ביה תרי. ופטור אבל אסור, בד”ה בדחומרתא דקטרי אינהו, שכתב “ופעמים שמתקיים שבת או חדש”. וא”כ זה שחייב עליו הוא שקיים לעולם. וע’ רש”י בהתחלה ד”ה בדאושכפי: “…והוא קיים לעולם”.

ודעת הרא”ש היא כרש”י, וטען על הרי”ף (וממילא גם על רמב”ם) שאם קשר של קיימא מאי נפ”מ בין מעשה אומן למעשה הדיוט. וע’ כסף משנה בה”א מה שכתב בשם רמ”ך להקשות “כיון שהמלאכה חזקה וקיימת ונעשית בלא שם שינוי מה לי עשאה אומן מה לי עשאה הדיוט”. וע’ תירוץ המרכבת המשנה, שקשר של אומן היינו שאי אפשר לנתקו אפילו בכח, ולא דוקא אומן עשאו. לדבריו, א”כ הגדרת אומן היא הגדרה בחוזק הקשר כפי שהגדרת קיימא היא בחוזק הקשר. ויש לומר א”כ שיש שתי הגדרות: הגדרת אומן-חוזק, קיימא-זמן. ואולי: חוזק, הגדרה סוביקטיבית. זמן, הגדרה אוביקטיבית. מכל מקום לרמב”ם הרי אלו שני דברים שונים. (וע’ ט”ז שכתב שגם אומן הוא גדר לחוזק, ולפמ”ש הם דברים שונים)

ובדומה ישנן שתי הגדרות שונות בתוספתא (יג טז):

זה הכלל כל קשר שהוא של קיימא ויכול להתירו [בא’ מידיו] או שאינו של קיימא ואין יכול להתירו בא’ מידיו אין חייבין עליו עד שיהא קשר של קיימא ואין יכול להתירו בא’ מידיו.

(וזה הובא במשנתנו בתחילת פרק ט”ו, בדעת ר”מ שאם יכול להתירו וכ’ אלא שהחלק הראשון של התוספתא הוא ר”מ, והחלק השני לכ”ע) וא”כ כתוב שגם אם אינו של קיימא ואין יכול להתירו, אין חייבים עליו. כלומר יש הגדרת חוזק והגדרת זמן. אבל הרמב”ם לא הביא חילוק של יכול להתירו ביד אחת. (ואין לזה קשר עם הסבר המרכבת הנ”ל, שאפילו אם אי אפשר להתיר בכח אבל אפשר להתיר ביד אחת, הוי מלאכת אומן). לעומת זה, הבית יוסף בסוף ד”ה כל (פ’ ע”א בראש העמוד) כתב את חילוק זה בשם שבולי הלקט, והקשה בדרכי משה מדוע הביאו? הרי אין הלכה כר’ מאיר.

וא”כ לדעת הרא”ש ורש”י הכל הגדרה אחת: הגדרת הזמן. וגם הגדרת אומן לדעתם מועילה רק אם יעמוד לזמן, לכן אם מיועד לעמוד זמן רב, אין נפ”מ אם זה קשר של אומן או לא. ואם כן יש לברר, האם לרא”ש הגדרת הזמן היא אובייקטיבית או סובייקטיבית. כלומר, האם הפטור והחיוב תלוי בכוונתו של הקושר, או בסוג הקשר שאם רגילים לעשותו לעולם, חייב גם אם כוונתו לזמן מועט?

ע’ ט”ז שכתב שהכל תלוי בדעת הקושר. ויותר מסתבר לומר ההיפך: שלרא”ש הכל הגדרה של קיימא, וזמן הוא סימן לקיימא. שאם לא כן קשה: לרא”ש יהיה מותר קשר דאושכפי אם בדעתו להתיר בו ביום - קושית הביאור הלכה לשיטת הט”ז שתלוי בדעתו. ע’ סעיף א’ ד”ה הקושר בא”ד “אך זה אתפלא על הט”ז שכתב”. אלא שלא תלוי בזמן האדם אלא כמודד לחוזק הקשר. ואם זה קשר שבני אדם רגילים לעשותו לזמן מרובה, לא משנה דעתו הסובייקטיבית. וע’ ביאור הלכה שישב קושית הפמ”ג מדוע לא לעשות ציצית בשבת, וקושית רע”א על קשירת נימא של כנור במקדש, מדוע יש בעיה, הרי יקשור על מנת לפרק במוצאי שבת? אלא שכיון שזה קשר שרגילים לעשות לעולם, חייב.

ומחלוקת זו בין רמב”ם ורא”ש היא מחלוקת בין המחבר בשו”ע לבין הרמ”א בסימן שי”ז. וע’ הקדמת המשנה ברורה.

וגדר לעולם לדעת רש”י והרא”ש, ע’ ט”ז שלעולם ממש, אבל בית יוסף כתב שחודש הוא לעולם. ועיין לשונו של הט”ז שדחה דברי בית יוסף והוכיח מרש”י בריש העמוד שכתב “שבוע או שבועיים”, ולכן כתב הט”ז שלא חודש ולא שבת כתוב כאן אלא תלוי בעולם. ומה גדר מותר לגמרי, ע’ טור וע’ רמ”א שתי דעות בזה, אם תלוי ביומו או תלוי בשבוע. והביא הרמ”א שתי דעות, בשיטת הרא”ש, איזה קשר מותר לכתחילה, האם רק מה שעשוי ליומו או גם קשר שעשוי לפחות מז’ ימים ג”כ מותר לכתחילה.

ומסתבר (אבני נזר קע”ח) שלטור הגדרת איסור דרבנן נמדד בזמן בין קבע לבין יום אחד. אבל לרמב”ם הזמן אינו גורם איסור (למשל אם עושה קשר שאינו אומן ואינו מתקיים, אף אם עושה לזמן מרובה אלא שלא לעולם). וזה שורש מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בהלכה ג’: ע’ ראב”ד ומגיד משנה. ולראב”ד לא יתכן להתיר לזמן מרובה מעשה הדיוט, והא ראיה מדלי שאוסרים בחבל. אבל לרמב”ם מעשה הדיוט אם אינו לעולם מותר לכתחילה, ואין הזמן לבד גורם איסור אם זה לא לעולם. וע’ הוכחת אבני נזר מקשר של מצוה.

דין קשר של חוט אחד: ע’ רמב”ם הלכה ט’ שחייב רק משום תופר ולא משום קושר ואף על פי כן כתב הסמ”ג, והובא ברמ”א, עיי”ש שבקשר אחד בראש חוט נחשב לשני קשרים זעג”ז.

מראי מקומות: חקירות בענין קושר, ע’ מנחת חינוך מוסך השבת אות כא.

ועיין יסודי ישורון בענינים אלו. שאלה בנדון קשירה בס”ת בשבת, ע’ יסודי ישורון עמ’ 194.