המלבן את הצמר, או את הפשתן, או את השני, וכן כל כיוצא בהן ממה שדרכו להתלבן חייב. וכמה שיעורו, כדי לטוות ממנו חוט אחד, אורכו כמלוא רוחב הסיט כפול, שהוא אורך ארבעה טפחים.
[יא] המכבס בגדים, הרי הוא תולדת המלבן, וחייב. והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו הרי זה מכבסו, וחייב: שהסחיטה מצורכי כיבוס היא, כמו שההגסה מצורכי הבישול. ואין סחיטה בשיער; והוא הדין לעור, שאין חייבין על סחיטתו.
ע’ מגיד משנה דעת הרשב”א שיש שני סוגי סחיטה, תולדה דדש ותולדה דמלבן. אבל רמב”ם לא חילק, ואדרבה משמע שגם בשמן יש סחיטה תולדה של דש, שהרי כתב הרמב”ם שאין סחיטה בשער, ומקור הדין הוא לגבי שמן הנמצא בשער (שבת קכ”ח ע”ב). וע’ כסף משנה שהסתפק בדבר זה בדעת הרמב”ם כאן, שאולי מיירי דוקא במים, אלא שמשמעות מ”ש בפכ”ב הט”ו שאסור לדחוק מטלית או מוך וכיוצא בהן בפי האשישה כדי לסתמה שמא יבא לידי סחיטה, ומשמע גם אם האשישה מלאה ביין, א”כ יש מלבן גם בנוזלים אחרים. ונראה שכס”מ מסכים בזה לרמב”ן שאכן זו דעת הרמב”ם.
ובגמ’ זבחים צ”ב ע”ב:
אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן היתה של עור נותן עליה מים עד שתכלה אלא אמר רבא כל כיבוס דלית ליה כיסכוס לא שמיה כיבוס. והא דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאניה במיא שכשוך אין אבל כבוס לא אי ברכין וכדברי הכל אי בקשין וכאחרים. אי הכי בגד נמי בגד שרייתו זהו כיבוסו
[רבא לטעמיה דאמר רבא זרק סודר למים חייב זרק פשתן למים חייב. בשלמא סודר עביד כיבוס אלא זרע פשתן מאי טעמא וכ”ת משום דמקדח אי הכי חיטי ושערי נמי הנך אית להו רירי. א”ה שלחים נמי התם קעביד לישה.
דרש רבא מותר לכבס מנעל בשבת. אמר ליה רב פפא לרבא והאמר רבי חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשיכי ליה מסאני במיא שכשוך אין אבל כיבוס לא הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ברם כך אמרו שכשוך מותר כיבוס אסור:
וצריך עיון על רמב”ם שלא הביא דין שרייתו זהו כיבוסו. ויתכן שפסק “כל כיבוס דלית ליה כסכוס לא שמיה כיבוס” אלא שגם זה לא כתב מפורש. וע’ שער הציון למ”ב סימן ש”ב אות נג שכתב שפלא על רמב”ם שלא הביא דין זורק סודר למים חייב.
אלא שיש הלכות נוספות ברמב”ם שנראה שיש לרמב”ם דרך אחרת: בפרק ח’ הלכה יד כתב הרמב”ם שנותנים מים בסודרים, ומדוע אין חשש כיבוס בסודרים? בפרק יב הלכה ו’ כתב שנותנים מים על טלית כדי שלא תשרף, וג”כ קשה לגבי כיבוס, מדוע אין חשש כיבוס בזה? וע’ תוס’ שבת קי”א ע”ב שהקשו על שרייתו זהו כיבוסו, מהא דהולך להקביל פני רבו או בפני אביו או פני מי שגדול הימנו, עובר עד צוארו במים, (ודין נידה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה, כתבו הרמב”ם בהלכות יו”ט פ”ד ה”ח, ודין ההולך להקביל פני רבו, כתבו בפרק ג’ הלכות שביתת עשור ה”ו). ותרצו שני תירוצים: א. ששרייתו זהו כיבוסו נאמר רק כשיש כתם על הבגד. ב. בדרך ליכלוך מותר. ושני תירוצים אלו הובאו ברמ”א סימן ש”ב סעיפים ט-י. ועיין משנה ברורה סימן ש”ב ס”ק ל”ט בהקדמתו לדין כיבוס.
ובדעת הרמב”ם יש לחדש ולומר שלא פסק כלל שרייתו זהו כיבוסו, וצ”ע למה. ולכן מותר לתת מים על טלית שלא תשרף ונותנים מים בסודרים, אף שאין זה דרך לכלוך וכן לא כתב הרמב”ם שמיירי דוקא בסודר נקי. אלא שאין זה כיבוס כמ”ש, ולא אומרים שרייתו זהו כיבוסו. ודעת הגר”א בסימן ש”ב אות ל”ז שדעת הרמב”ם היא שבבגד נקי אין משום כיבוס, ולכן התיר הרמב”ם בכל הנ”ל.
ובענין מה שיוצא מהגמ’ הנ”ל שיש כיבוס בעור, ונחלקו רבנן ואחרים על עור קשה, אם יש בו כיבוס. יש להעיר: הרמב”ם הביא דין כיבוס בעור רק בפרק כב הלכה יח בין דיני דרבנן. אם כן משמע שיש רק איסור דרבנן בכיבוס עור. וע’ מהלך המשנה ברורה בביאור הלכה ד”ה אבל, בהסברו בגמ’ זבחים. ולמסקנא אם כן יש איסור דרבנן בעור, ולכן סבר רבא להתיר לגמרי ועל זה אמר דברים שאמרתי טעות הן בידי, שיש איסור דרבנן מ”מ.
ועל פי זה יישב מדוע הרמב”ם לא הביא דין “כל כיבוס דלית ביה כסכוס לא שמיה כיבוס”. שהיינו לדין תורה, אבל מדרבנן יש כיבוס בלי כסכוס. וכן למד הרמב”ם הסוגיה בזבחים ולכן כתב דין עור בפכ”ב.
אבל לכאורה יש לומר אחרת: שמהות הכיבוס הוא כסכוס ואכן אין כיבוס בלא כסכוס, וכן משמע מפורש בשו”ע סימן ש”ב סעיף ט. ועור בלא כסכוס מותר מדרבנן גם כן ובכסכוס יש חיוב דאורייתא גם בעור. וגמ’ זבחים אומר רבא ששכשוך מותר, אבל כיבוס הוא דאוריתא.
אלא שיש לתמוה מנין לרמב”ם בהלכה ט’ שאין סחיטה בעור? וצריך לומר שלמד את זה מדין סחיטה בשיער, וכפי שאין בשיער אין בעור (וע’ באה”ל ד”ה אסור). ועיין ראייתו משק שעשוי מעור ובכל זאת יש בו כיבוס. ועל כורחך שאמנם יש כיבוס בשיער אבל אין סחיטה.
בענין אין סחיטה בשיער: כתב המגיד משנה שאיסורא מיהא איכא. וראיה לדבר מפ”ב הלכה יא שפסק שמביאה בכלי דרך שערה. וכ’ כסף משנה שם שכיון שיש איסורא מיהא בסחיטה בשער לכן מביאה בכלי דרך שערה.
ולגבי ניגוב שער בשבת, עיין שמירת שבת כהלכתה פרק יד סעיף כ’ שמותר ובהערה ס”ד, שאין משום דש. ומלבן לא שייך בשיער אדם, כ”כ פמ”ג ואגרות משה.
שרידי אש ח”ב סימן כח ד”ה ולפענ”ד יש; ציץ אליעזר ח”ה סימן י’ שאלת כיבוס לפלסטיק; יביע אומר ח”ד או”ח סי’ ל’ ד”ה י”ט יש, בעית שימוש במברשת, אם יש בה כיבוס וסחיטה.