הצובע חוט שאורכו ארבעה טפחים, או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב. ואין הצובע חייב, עד שיהיה צבע המתקיים; אבל צבע שאינו מתקיים כלל, כגון שהעביר סרק או ששר על גבי ברזל או נחושת וצבעו פטור: שהרי אתה מעבירו לשעתו, ואינו צובע כלום; וכל שאין מלאכתו מתקיימת בשבת, פטור.
העושה עין הצבע, הרי זה תולדת צובע, וחייב. כיצד, כגון שנתן קלקנתוס לתוך מי עפצה, שנעשה הכול שחור; או שנתן איסטיס לתוך מי כרכום, שנעשה הכול ירוק; וכן כל כיוצא בזה. וכמה שיעורו, כדי לצבוע בו חוט שאורכו ארבעה טפחים.
הגדרת הרמב”ם “אינו מתקיים כלל” כהסבר ל”שהרי אתה מעבירו לשעתו” מהו השיעור? האם גם לשבת אחת אסור? האם במלאכות אחרות שצריך קבע ולא זמני גם כן אותו שיעור?
בדין צביעה באוכלין, האם זו צביעה לשעתו, האם יש כלל כזה?
מגיד משנה: זה נלמד מכותב, ע’ פי”א הט”ו, וזו משנה בפרק הבונה קב: “זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת”. האם המילה “בשבת” במשנה, פירושה שיעור של זמן למושג “מתקיימת”? עיין רש”י ש”בשבת” קאי על העושה מלאכה, ואם כן לרש”י אין זו הגדרת מתקיימת. ופירוש רש”י מתבאר מגמ’ ק”ג ע”א, “דחק קפיזא” שפירושו מתקיימת שלא צריך להוסיף עליה, אלא שיש שמקיימים כך, וזו מלאכה. ואם כן הפירוש לא שייך כלל לזמן הקיום. וכן כתב הר”ן על הרי”ף.
אבל בלשון הרמב”ם בהלכה מוכח שמתקיימת היינו לאותה שבת.
לכן כתב חיי”א שרמב”ם למד מכותב כמ”ש מ”מ ולא ממשנה זו.
אלא שלכאורה הרי זו גמ’ מפורשת: צ”ד ע”ב על גודלת כוחלת ופוקסת שהיא משום צובע, ובמשנה, עיי”ש, חכמים פוטרים. ואם כן משום שאין זה מתקיים. אלא שעיין בעין משפט בדף צ”ה שהעיר שגרסת הרמב”ם היא אחרת, שכוחלת משום כותב ולא משום צובע. ולכן אין זו משנה מפורשת שצובע רק אם מתקיים.
ולשיטת הרמב”ם צריך גם צובע בדבר המתקיים על גבי דבר המתקיים כמו בכותב, עיין פרק י”א הלכה טו.
וכן במחלוקת בגמ’ ע”ה ע”א שוחט משום מאי חייב, אם משום צובע כרב או משום נטילת נשמה כשמואל, פסק הרמב”ם שחייב משום נטילת נשמה, עיין פי”א ה”א. וזה לשיטתו שלגבי צובע צריך להיות מתקיים, וזה נחשב אינו מתקיים. ולכן גם פסק הרמב”ם פרק כ”ב הלכה כג, שאשה לא תעביר סרק על פניה, וזה מדרבנן ולא מאוריתא. כן כתב חיי אדם, אלא שקשה (וע’ גם אבני נזר), שהרי אם הגדרת מתקיימת היא בשבת עצמה, הרי יתכן שסרק על פניה הוא יהיה גם כן קיימא? על כורחך צריך לומר שאין דרך צביעה בכך כלל, ואם כן אין קשר למחלוקת רב ושמואל לגבי שוחט.
וא”כ למדנו בדעת הרמב”ם שני דברים: א. חומרא, שגדר מתקיימת היינו לשבת בלבד. ב. קולא, שאם רצונו לזמן מסויים, כמו לגבי שחיטה דניחא ליה דליתווס בית השחיטה, עדיין נחשב לאינו מתקיים.
אבל דעת סמ”ג, הביאו בית יוסף בסוף סימן ש”ג שבסרק חייב חטאת, וכ’ חיי אדם שכן דעת היראים, ואם כן יתכן שג”כ ס”ל שמתקיימת לשבת לבד, זה של קיימא. או יותר נראה שאם רוצה בכך לזמן הזה גם כן חייב משום שהוא רוצה לאותו זמן.
ועיין יראים (עמוד 272 בהוצאה עם תועפות ראם) שפסק לגבי שוחט שחייב משום צובע וכן פסק לחייב אם אשה שמה סרק על פניה. ומה שכתב יראים שיש להזהר במי שאוכל תותים, דבר זה הובא ממנו בשו”ע ש”כ סעיף כ’.
ונפ”מ בענין זה לגבי צביעה באוכלין. עי’ שו”ע סוף סימן ש”כ, שאין צביעה באוכלין. לכאורה יש לומר שאין כלל כזה שאין צביעה באוכלין בגמ’, ועיקר הטעם משום שאין זה בר קיימא. ואם כן אם הוא מעוניין בצבע, אם זה צבע מאכל וכיו”ב, יהיה חייב, וכן כתב בחיי אדם בנשמת אדם כלל כ”ד סוף אות ג’:
ועכ”פ נ”ל דהאומנין המתקנין מיני מרקחת וצובעין בצבעין וכן מוכרי יין שדרכן לצבוע חוששני להם מחטאת לדעת הסמ”ג והיראים.
ולגבי עשית תה, עיין משנה ברורה סימן שי”ח בס”ק ל”ט בסופו “כתבו אחרונים עצה מובחרת…” לתת תמצית מוכנה לתוך כוס. ובשע”צ כתב שאין לחוש לצובע משום שאין צביעה באוכלין. ואם זה חם כתב בשעה”צ אות ס”ה שעדיף לערות המים לתמצית לצאת בזה גם דעת החוששים לצביעה. אלא שיש אחרונים שטוענים שאין שום נפ”מ אם מערה מים לתמצית או ההיפך, שהרי אם יש בעית צביעה אין שום נפ”מ.
אותה שאלה יש לגבי מי ששם צבע במי האסלה בשרותים, והניאגרה נצבעת כל פעם מחדש. אם גדר קיימא הוא כיראים ותלוי ברצונו, לכאורה יש חשש. מלבד מה שיש לדון בזה מדין כלאחר יד ועוד צדדים להקל.
אלא שכתב הרב אבא שאול בשו”ת שאין בצביעת מים חיוב כלל. שהרי גם רמב”ם מיירי בעושה “עין הצבע”, היינו כשצובע מים וכוונתו לצבוע דברים אחרים אבל לא לעצם צביעת המים.
ועוד לגבי גדר של קיימא, ע’ מבוא להלכות שבת של הרב נויבירט, אות יז בהערה, שלגבי קושר כתב המ”ב שלעולם היינו שאינו קוצב זמן לקיום. ע’ מ”ב בהקדמה לסימן שי”ז. והרי מרמב”ם ומ”מ מוכח שזה גדר בכל מלאכות. ואם כן יש לדון גם לצובע. וע’ מבוא, שם, שכתב מתפארת ישראל בכלכלת שבת שלגבי בונה היינו ח’ או ט’ ימים. וצ”ב. וכתב שצ”ע לרמב”ם אם יש נפ”מ אם עושה בתחילת השבת או בסופה, שהרי גדר מתקיים בשבת, תלוי בזמן זה, וצ”ע. ועוד דן שם אם כותב וכיו”ב על דבר המתקיים אלא שדעתו שלא דקיימו, האם הולכים אחר כוונתו או אחר מעשיו? עיי”ש בשם אבני נזר שזה נחשב שאינו מתקיים.
מקורות: חיי אדם הלכות שבת כלל כד בנשמת אדם. שש”כ חלק הערות, מבוא להלכות שבת סעיף יז. ספרים: רמב”ם, שבת, יראים, בית יוסף, חיי”א, משנה ברורה, שש”כ ח”א וח”ג.