כתב הרמב”ם:
המכה בפטיש הכיה אחת, חייב. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. כיצד, המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה, והמגרד כל שהוא, והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבניין בין במתכת בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש, וחייב. וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא, אין חייבין על עשייתו.
יש לדון מה כוונת הרמב”ם במה שכתב “גמר מלאכה”, האם הכוונה גמר של מלאכה אחרת מל”ט אבות מלאכות, כגון בונה ואחר כן מכה בפטיש. או שיתכן לחייב משום מכה בפטיש גם בפעולה שעומדת בפני עצמה, כגון אם לא יהיה שייך בונה האם יהיה שייך מכה בפטיש. למשל: אם נאמר שאין בנין בכלים, האם יתכן מכה בפטיש ללא בונה.
ועיין יראים שפירש בגמ’ שאמנם לא יתכן מכה בפטיש אם לא היה חיוב בונה קודם: בפירוש “האי מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא” כתב היראים סימן רע”ד (עמוד 280) שרב אמר משום בונה, לא שמחייב משום בונה אלא כוונתו שיש בדבר זה רק משום בונה ולכן כיון שאין בנין בכלים (שהרי כך סובר רב בדף כ”ט ע”א שמסיקין בכלים ואין בהם סתירה) הרי לא ניתן לחייבו משום מכה פטיש, עיי”ש.
לכאורה אכן שתי השאלות קשורות זו בזו: שהרי בכל מכה בפטיש יהיה גמר של בונה קודם אם יש בנין בכלים. שהרי אם עושה כלי בפני עצמו הרי יש בנין גמור בכלים. ואם מסיים, למשל יעשה “פירמוט” לדיסקט, הרי גומר את עשייתו. והרי דעת הרמב”ם היא שיש בנין בכלים. עיין הלכה יג לעיל שכתב הרמב”ם שהעושה כלי אדמה חייב. וכתב המגיד משנה שאע”פ שאמרו אין בנין בכלים, זהו בכלים שנתפרקו להחזירן אבל העושה כלי מתחלתו אין לך בנין גדול מזה ואין נקרא זה בנין בכלים שהרי אינו כלי אלא עושה כלי. ולפי דעת הרמב”ם הרי כל העושה כלי בפני עצמו חייב משום בונה ולא משום מכה בפטיש (אמנם צ”ב האם יתכן להתחייב גם משום מכה בפטיש, ע’ להלן).
ולפי הראשונים שאין בנין בכלים בכלל, הרי אם יעשה כלי יתחייב משום מכה בפטיש. ע’ שבת מ”ז ע”א “המחזיר מטה של טרסיים בשבת חייב חטאת”, וכתב רש”י שם “חייב חטאת, הוא תחלתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים”. ועיין עוד ברש”י ע”ד ע”ב לגבי חבית שחייב משום מכה בפטיש אף שאין שם חיוב של בונה.
ואם כן יתכן לומר שמהות מלאכת מכה בפטיש היא דוקא גמר מלאכה של בונה. אבל אם כן צריך עיון מה כתב הרמב”ם לגבי מנפח בכלי זכוכית שחייב משום מכה בפטיש, והרי כאן זה מכה בפטיש שחייב רק משום מכה בפטיש, ולא קדם לזה בנין הכלי? (ולגבי השאלה למה לא יתחייב שנים, גם משום בונה וגם משום מכה בפטיש, התשובה היא שאפשר לחייב שתים רק אם יש שלבים שונים במעשה כמו במאן דעביד חביתא שקודם טוחן ואח”כ בורר וכ’. או כמו זומר וצריך לעצים שיש שתי תוצאות, בעץ ובעצים שקוצר. אבל אם הפעולה אחת והתוצאה אחת לא ניתן לחייב שתים לכ”ע).
אלא שעדיין יש לדון בפשט ההלכה: יש לשים לב שיש כאן אב מלאכה ויש תולדות: מכה בפטיש הכאה אחת חייב, זהו אב מלאכה. וגמר מלאכה הוא תולדה. וע’ לשון הגמ’ במגיד משנה, “כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש”. ולכאורה נראה שמכה בפטיש הוא דוגמא לגמר מלאכה ולא ענין בפני עצמו. אבל ברמב”ם משמע שיש ענין של מכה בפטיש שהוא בפני עצמו, שהרי הרמב”ם הפריד לשנים: מכה בפטיש, ומשמע אף שלא בשעת גמר מלאכה, וכן גמר מלאכה הוא תולדה של מכה בפטיש. וראה בפירוש המשניות לרמב”ם פרק ז’ משנה ב’ שכתב:
המכה בפטיש ואפילו בגמר מלאכה כדרך שעושים המרקעים בפטישים שמכים הכאות קלות מאד כדי לישר פני הכלי ולהחליקו… ולפיכך כל תקון מלאכה וגמרה כגון השיפה והצחצוח וכל מיני היפוי כולן תולדות מכה בפטיש, והא אמרם כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משם מכה בפטיש.
הרי שהרמב”ם כתב “ואפילו בגמר מלאכה”, ומשמע שיש מכה בפטיש שאינו גמר. עמד על נקודה זו באבן האזל בפרק זה הלכה יז (וביתר הרחבה, במאמר של הרב ש. אליעזרי ב”מזכרת” לזכר הרב הרצוג). וכתב שמכה בפטיש וגמר מלאכה הם שני דברים שונים. ועיין שם באבן האזל. ולדעתו מכה בפטיש הגדרתו היא הכאה של אומן. ולאו דוקא של גמר מלאכה. אלא שכל הגומר מלאכה דומה למעשה אומן. וזה דבר מחודש. ואם כן יש לדון במה שכתב הרמב”ם “כיצד המנפח…” האם מדבר על כיצד באב או כיצד בתולדה. האם זה המשך המשפט הקודם שכל דבר שהוא גמר מלאכה הוא תולדה או שזה דוגמא לתחילת דבריו, ולאב?
על פי נקודה זו יש להבין מה שדנו האחרונים על מה שפסק הרמב”ם כאן “המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת צורה…”. והקשו התוס’ ע”ד ד”ה חביתא שכתבו שאם עושה כל הכלי יש איסור בונה, וכתבו “וצ”ע דלא ליקשי ממנפח בכלי זכוכית”, וכוונתם של התוס’, שאם על עושה כל הכלי יש איסור בונה, הרי משום כך יתחייב גם על מנפח בכלי זכוכית משום בונה? מדוע הגמ’ אומרת שהטעם הוא משום מכה בפטיש?
ועיין יסודי ישורון (ל”ט אבות, ח”א עמ’ 245) שהביא את תורת רפאל שרשב”ל מיירי בניפוח אחרון. ולדברינו יש לומר שיש חיוב מכה בפטיש, אלא יש לומר שבכלי הזכוכית יש חיוב גמר מלאכה אף אם לא נגמר ממש. וראיה לדבר הוא מה שכתב המאירי בשבת ע”ה (280):
אף המנפח בכלי זכוכית אחר שהותך שהוא נעשה כלי ע”י ניפוח חיובו משם מכה בפטיש ואף זו לאו דוקא בנפוח אחרון אלא אף התחלת הנפוח.
ברור מתוך דברי המאירי שמכה בפטיש אינו גמר מלאכה דוקא אלא מעשה חשוב כמו נפוח כלי זכוכית שפועל על הכלי. על פי זה יש לומר (וע”פ אבן האזל) שהגדרת מכה בפטיש היא: שימוש בכלי אומנות של אומן לעשיית דבר, גם אם לא גומר את הכלי.
ועיין רשב”א שבת ק”ב ע”ב בענין האי מאן דעיל שופתא בקופינא דמרא, שאכן פירש לשמואל שהחיוב הוא משום מכה בפטיש לחוד שלא קדם לו מעשה בנין ויש חיוב לעצמו של מכה בפטיש. וא”כ חידושו של הרמב”ם הוא שיש מלאכת מכה בפטיש שעומדת בפני עצמה, ואפילו שלא בגמר מלאכה.
לפי דברי הרמב”ן שהובא ברשב”א שבכל פעם שבונה דבר הצריך אומן יש איסור של בונה, יש לדון האם על פי אותה ראיה של רמב”ן יש להוכיח שגם לגבי מכה בפטיש יתכן כמה פעמים מכה בפטיש באותו חפץ. ונפ”מ למה שכתב ביסודי ישורון במלאכת מכה בפטיש שהביא את הפרי מגדים שכתב שכל פעם שמותח קפיץ של שעון וכיו”ב חייב משום מכה בפטיש. ובשו”ת תשובה מאהבה (מובא שם) חלק על זה וסובר שלא יתכן מכה בפטיש כמה פעמים שהרי זו מלאכה אחת בגמר הבנין. ולדברינו הרי מוכח מהסוגיא שלא כדבריו, על פי דברי הרמב”ן הנ”ל.
קהלות יעקב שבת לה. צילומים: גמ’ שבת קב ע”ב, רשב”א שם. יראים 280. ספרים: פירוש המשניות, רשב”א שבת, יראים, אבן האזל. גמ’ שבת.