אור שמח כאן דן בבנין לשעה על פי ירושלמי פרק יב הלכה א’:
מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קדשים ע”ג אדנים. ולא לשעה היתה. א”ר יוסה מכיון שהיו נוסעים וחונים ע”פ הדיבור כמי שהוא לעולם. א”ר יוסי בי ר’ בון מכיון שהבטיחן הקב”ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם.
וכתב אור שמח שע”כ גם בבלי סובר כן, שהרי בגמ’ שבת ע”ד ע”ב, לגבי קושר, שבמשכן הוי קשירה ביתדות אהלים. ושואלת הגמ’ ההוא קושר על מנת להתיר הוא. א”כ סובר הבבלי שכיון שהוא מכניסן לארץ הרי הוא כבנין לשעה. וא”כ לגבי בונה שלומדים ממשכן, בעל כורחנו שגם בנין לשעה הוי בנין.
ואף שגמ’ עירובין נ”ה ע”ב לגבי מדידת אלפים אמה, אומרת: “אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו (במדבר ט) על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו כמאן דקביע להו דמי”. הרי שזו נחשבת קביעות, כתב או”ש שזה מיירי לאחר הגזירה של ארבעים שנה, ואז זה קבוע. ומה שאומרת הגמ’ בדף ל”א:
מכדי כל מלאכות ילפינן להו ממשכן והתם סותר על מנת לבנות שלא במקומו, ו”ל שאני התם כיון דכתיב עפ”י ה’ יחנו כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.
שם זה אחר שבנין לשעה הוי בנין, זה נחשב סותר כדי לבנות “במקומו” משום דכתיב על פי ה’ יחנו”. אבל לא שמשום כך זה יחשב בנין קבע. אלא זה עדיין בנין לשעה. ע”כ מאור שמח שם.
האחרונים דנו בשאלה זו של בנין לשעה, לגבי פתיחת מטריה בשבת, אם יש חשש דאוריתא או לא. ועיין חתם סופר או”ח תשובה ע”ב, שהוכיח שבבלי סובר שזה בנין קבע, מגמ’ ל”א לגבי סותר. וא”כ בנין לשעה אינו בנין.
א”כ הרי זו מחלוקת חתם סופר ואור שמח אם בבלי מודה או חולק. וע’ גמ’ ביצה ל”ב ע”ב, “בנין ארעי לא אסרה תורה”. האם מוכח שבנין לשעה אינו אסור מה”ת? האם יש ראיה שאין בנין לשעה? על כורחנו יש לחלק בין ארעי שזהו באיכות. לעומת זה בנין לשעה הינו אותו בנין קבוע, אלא לזמן מוגבל. וכן יש להוכיח חילוק זה מגמ’ מ”ז ע”א לגבי מטה של טרסיים. אלא שהחילוק בין לשעה באיכות או שעה בכמות.
ויש להביא דמיון לחילוק זה מהלכות גירושין. עיין רמב”ם פ”ד הלכה א’ שצריך לכתוב גט בדבר שרשומו קיים, ואף על פי כן אם כותב גט על דבר שאינו בר קיימא כמו עלין, ע’ ה”ג שהרי זה גט. כיון שהכתב לעצמו הוא כתב בר קיימא.
אלא שאף על פי כן הרי מצאנו שגדר בנין ארעי נמדד גם בזמן: ע’ תפארת ישראל שכתב שלעשות אהל פחות מטפח אסור לכתחילה אם עומד להשאר ח’ ימים. וע’ משנה ברורה סי’ שט”ו על סעיף ח’ באות ל”ב ובאות ל”ה. ולדבריהם הרי יש שיעור גם לזמן, אף שזה שעור כמותי ולא שיעור באיכות הבנין. ולדברנו, הרי יתכן שאין כלל הגדרה כזו לגבי בונה משום שבנין לשעה הוי בנין. וע’ תפא”י שאכן כתב שאין להקשות מירושלמי משום שקי”ל שבנין לשעה לא הוי בנין. או יתכן שיש בנין שאם הוא לזמן פחות יותר הוי גם גדר בנין ארעי, ע’ תפא”י שם.
וראיה שגם דבר שאינו מתקיים כלל מבחינת הזמן נחשב לבנין: ע’ תוס’ שבת דף צ”ה ע”א ד”ה והרודה, שהקשו שהרי מותר לגבן ביו”ט וא”כ מדוע לא יהיה אפשר לבנות בשבת מתוך שהותרה לגבן? והרי הא דמותר לגבן הוא לצורך היום, וקשה: תיפול ליה שאינו מלאכה כלל לצורך היום? אלא משמע שגם אם הבנין הוא לזמן מועט נחשב לבנין. (ישועות יעקב סימן שי”ד, ומובא בשביתת השבת).
מחלוקת דומה לזו, דן בה המשנה ברורה בסימן ש”מ ס”ק י”ז לגבי פתיחת ספר שיש כתב על חודי הדפים, אם יש חשש מחיקה בזה. שהרי זה בר קיימא אלא שאינו לקבע. וכן דן בשאלה זו הרב עובדיה יוסף בשו”ת יחוה דעת ח”ב סימן נ”ה לגבי שימוש באבני פלא. ע’ שש”כ פרק ט”ז הערה נג בשם הגרש”ז.
מראי מקומות נוספים: שביתת השבת, פתיחה, דיני מלאכה שאינה לקיום. הר צבי בשו”ת ח”ב בקונטרס טל הרים. ציץ אליעזר חי”ג סימן לא.
שונות:
לגבי בנין על גבי כלים, עיין תפארת ישראל בכלכלת שבת בענין אוהל קבוע שאינו מחובר לקרקע שאסור, אף שירושלמי מתיר על גבי כלים. עי”ש.
על מגבן, ע’ מחברת, וע’ הערה לא”ת ערך אהל בשם רא”ז, וע’ אבן האזל. ראה “מערכי לב” לזאב לב, עמוד פד, במחלוקת נוב”י וחת”ס על מטריה, ובענין בנין לשעה. ספרים: משנה ברורה, חתם סופר, אור שמח, ירושלמי, שש”כ, שבת. צילום: חתם סופר, גמ’ ל”א, ירושלמי פרק הבונה. רמב”ם ח”א.