רמב”ם שבת פרק י’ הלכה כג - במלאכת צידה

כתב הרמב”ם:

צבי שנכנס לבית, ונעל אחד בפניו, חייב. נעלוהו שניים, פטורין; אם אין אחד יכול לנעול, ונעלוהו שניים חייבין. ישב אחד על הפתח, לא מילאהו, וישב השני, ומילאהו השני חייב; ישב הראשון ומילאהו, ובא השני וישב בצידו, אף על פי שעמד הראשון והלך לו, הראשון חייב; והשני לא עשה כלום, ומותר לו לישב במקומו עד הערב וליקח הצבי.

למה זה דומה, לנועל ביתו לשומרו, ונמצא צבי שמור בתוכו, שלא עשה כלום. נכנסה לו ציפור תחת כנפיו יושב ומשמרה עד שתחשך, ומותר.

דין שנים שעשאוה כבר נאמר לעיל במלאכת הוצאה, במשנה צב ע”ב ובמשנה קו ע”ב. ולכאורה יש דבר משותף להוצאה ולצידה, שאלו שתי מלאכות שאין בהן שינוי בגוף החפץ. ומשום כך הוצאה נקראת בראשונים מלאכה גרועה. וצריך עיון אם יש קשר בין שתי המלאכות בזה. ואולי גם גדר מעשה שבת, לדעת הריטבא שאין מעשה שבת בהוצאה כמו שהביא המשנה ברורה בביאור הלכה סימן שיח, אין מעשה שבת גם במלאכת צידה. ואמנם ברמב”ם כתב שהשני יכול בערב ליקח הצבי ולא כתב כלום ממעשה שבת.

לשון הרמב”ם “ומותר לו לישב במקומו עד הערב וליקח הצבי” נראה שמקורו בגמ’ קז ע”א שאומרת שפטור זה של שבת הוא פטור ומותר, וכפי שציין בהגהות מיימוניות אות ק’. אלא שיש לשאול על הגמ’: מה פירוש “פטור ומותר” כשמדובר לגבי דיעבד? מה כאן מותר לכתחילה? ויתכן שזה מה שכתב הרמב”ם שמותר לו לישב במקומו עד הערב וכו’. לולא זה יש לפרש שההיתר לכתחילה הוא לשבת ליד הראשון על מנת כן. ואכן בשו”ע כשהביא דין זה כתב בסימן שט”ז סעיף ו’ שמותר לכתחילה לשבת. ומדוע שינה הרמב”ם מהבנה פשוטה זו?

אבל נראה שמקורו בתוספתא דלהלן, בתוספתא שבת פי”ג ה”ו:

…ישב אחד על הפתח ונמצא צבי בתוכו אע”פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה [אין לך שיהא חייב אלא המתכוון לצוד אבל קדמה צידה למחשבה פטור] למה זה דומה לנועל את [המגדל] ונמצא צבי בתוכו ולמתכסה בטלית ונמצא צפורית בתוכה אע”פ שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צידה למחשבה אין לך שחייב אלא המתכוין לצוד אם קדמה צידה למחשבה פטור.

ופירוש דברי התוספתא, ע’ רשב”א שבת קז ע”א שהביא את התוספתא הנ”ל, ופירש את כוונת התוספתא “למה זה דומה לנועל את המגדל…” היינו כשהדלת היתה מוגפת והוא נעל את המנעול, ולא שנעל בלא כוונה. ואילו לא נעל יתכן שהיתה הדלת נפתחת והצבי היה בורח. ואם כן מה שמותר הוא, לנעול לכתחילה, ולפי בבלי אם כן מה שמותר לכתחילה הוא לשני לבא ולשבת שם כדי לשמור על הצבי. וא”כ כוונת הרמב”ם “ונמצא צבי שמור”, לא שבלא כוונה נמצא בדיעבד שהצבי שמור, אלא שידוע שיש צבי, אלא שכשהוא נעול לגמרי אינו רק ניצוד אלא גם שמור. וע’ רמ”א שו”ע סימן שט”ז שהביא דין זה ושם צויין למ”מ ור”ן. (אמנם לפי זה הרמב”ם נקט את סוף התוספתא, על הדין הקודם: של שני שישב אחרי הראשון).

כתב בבאור הלכה לשט”ז סעיף ו’ ד”ה ישב האחד על הפתח, שאם ישב בשוגג ואח”כ נודע לו אסור לו לשבת עד שתחשך, ורק לשני מותר משום שלא עשה איסור. ולפי פשטות התוספתא שהבאנו משמע שגם בכה”ג מותר לשבת עד שתחשך, אלא שתוספתא מיירי כשראשון ישב בלא יודעין. ואז אין איסור אבל המשנה ברורה מיירי בשגגת שבת או מלאכות או במזיד, ויתכן שאסור לו להמשיך ולשבת. ולכאורה גם מוכח כן בתוספתא שהרי אם גם במזיד לאחר שהצבי ניצוד יכול לשבת עד שתחשך, מדוע נאמר בבריתא הטעם “מפני שקדמה צידה למחשבה”? והרי אפילו אם לא קדמה ומיירי במזיד, כיוון שכבר החיה נצודה הרי מאי נפ”מ אם ישחרר אותה. וא”כ לשון התוספתא מוכח כמשנה ברורה. והטעם בעל כורחנו הוא משום שלא יהיה ממלאכת שבת, וא”כ נראה לכאורה לא כמ”ש לעיל, ויש איסור הנאה ממעשה שבת גם במלאכת צידה.

הלכה כה:

רמשים המזיקין, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן, אף על פי שאינן ממיתין, הואיל ונושכין, מותר לצוד אותן בשבת: והוא, שיתכוון להינצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה, כופה עליהן כלי, או מקיף עליהן, או קושרן כדי שלא יזיקו.

מגיד משנה לעיל הי”ז לגבי מפיס מורסא, מדוע מותר לרמב”ם אף שזו מלאכה שאין צריכה לגופה. ותירוץ ראשון כתב המגיד משנה:

וכן צידת הנחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו וכמו שיתבאר למטה, א”נ דכיון דרבים נזוקין בו חשיב ליה כסכנת נפשות.

מדוע מתיר הרמב”ם רק לצוד ולא להרוג?, מזה מוכח שס”ל שיש דין מיוחד בצידה. ויש להסביר בכמה דרכים:

דרך א’: האם נחש הוא דבר שבמינו נצוד, אולי צידת נחש היא איסור דרבנן בלבד, ולכן הותר לצוד ולא להרוג. ע’ משנה ברורה ס”ק כו שזה דבר שבמינו נצוד. ומקורו במשנה עדיות:

שלשה דברים אמרו לפני רבי ישמעאל, ולא אמר בהם לא אסור והתר, ופרשן רבי יהושע בן מתיא. המפיס מורסא בשבת, אם לעשות לה פה, חייב, ואם להוציא ממנה לחה, פטור. ועל הצד נחש בשבת, אם מתעסק שלא ישכנו, פטור. ואם לרפואה, חייב.

ע’ באור הלכה למשנה ברורה שט”ז סעיף ז’. שהרמב”ם לא הביא דין זה, ויתכן שס”ל שלפי הבבלי נחש אין במינו ניצוד, ולכן התיר הרמב”ם צידת נחש אף אם אינו ממית ולפי ההקשר ברמב”ם להלכה הקודמת, הרי מסתבר שזו דוגמא לכך שאין זה במינו נצוד.

דרך ב’: יש לומר שיש חידוש גדול יותר בגדרי פסיק רישא: ע’ מגיד משנה בשם רשב”א, וע’ חדושי רשב”א סוף פרק יג (ע’ שצד הוצ’ מה”ק). וע’ ר”ן על רי”ף שם שתמה הרבה על שיטה זו. ובשלטי גיבורים בסוף הפרק הסביר (לח ע”א באלפס), שאם בפסיק רישיה יש גם מלאכת היתר, הרי אין זה פסיק רישיה משום שכל מעשה שאפשר לעשותו זולת האיסור הרי גם אם עושה את האיסור אין זה פסיק רישיה. וע’ עונג יו”ט סימן כב, ואכמ”ל.

ועל פי מ”ש בדרך הקודמת, כתב מרכבת המשנה שהרמב”ם הוא דרך אמצעית בין השיטות: בכל פסיק רישיה אין היתר כמו הרשב”א. אבל במלאכת צידה יש לומר שס”ל לרמב”ם שגדרי פסיק רישיה שונים.

דרך ג’: יתכן דרך מחודשת ברמב”ם. ע’ סוגיה ביצה לו לגבי פריסת מחצלת על כוורת של דבורים שרוצה הגמ’ להעמיד כר’ שמעון ושואלת הגמ’ “ותסברא ר’ שמעון היא והא אביי ורבא דאמרי תרויהו מודה ר’ שמעון בפסיק רישיה ולא ימות…”. ואילו בסוגיה המקבילה בשבת מג ע”א שם הגמ’ כשדנה אליבא דר’ שמעון לא כתבה שהרי מודה ר’ שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. (וע’ תוס’ ביצה לו ע”ב ד”ה אלא שגם לר’ שמעון מיירי שיש חור קטן, וכתב מהרש”א שנראה שתוס’ לא גרסו בגמ’ את השאלה אליבא דר’ שמעון שזה פסיק רישיה). וכתב הגר”א בשו”ע או”ח סימן שט”ז סעיף ג’ שיש מחלוקת הסוגיות אם פסיק רישא אסור במלאכת צידה או לא (וע’ הערות לרשב”א הוצאת מוסד הרב קוק, שבת דף ק”ז ע”א הערה 55.) ועיי”ש שכתב הגר”א את זה על שתי הדעות שהביא הרמ”א לגבי תיבה שיש בה זבובים. ונראה שדעת הגר”א שמחלוקתם אם יש דין פסיק רישיה במלאכת צידה. וע’ רש”ש ביצה שכתב שזו מן הסוגיות המתחלפות.

ונראה להביא ראיה שלרמב”ם גם כן אין פסיק רישא במלאכת צידה: ע’ להלן פרק כה הלכה כד:

…פורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת או על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ובלבד שלא יתכווין לצוד.

והרי הרמב”ם לא כתב שלא יהיה פסיק רישיה. וע’ בירור הלכה ביצה לו, שם הביאו הראשונים שאומרים שאין זה פסיק רישיה משום שודאי יהיה חור ולא יהיה פס”ר. אבל יש לומר בדעת הרמב”ם שאין פסיק רישא במלאכת צידה, וכמו שכתב הגר”א שאמנם זו מחלוקת הסוגיות.

יסוד הדבר שמלאכת צידה צריכה מחשבה, ע’ תוספתא “שקדמה צידה למחשבה” ויתכן שיש דין מיוחד במלאכה זו. ע’ מרכבת המשנה שכתב לעיל בהלכה יז שיש דין מיוחד בצידה משום שכל מהותה של מלאכה זו היא העובדה שלגבי הרי זה נצוד, ולא נעשה דבר בחפץ. ולכן מותר, ועפמ”ש יש להוסיף שלכן אין דין פסיק רישיה במלאכת צידה. וכן כתב מרכבת המשנה בהלכה כג, שזה מיוחד ברמב”ם לגבי צידה שגם פס”ר מותר. (אלא שהוספנו שע”פ הגר”א אמנם דבר זה הוא מחלוקת הסוגיות).

ספרים לשעור: ביצה, שבת, מרכבת, בירור הלכה ביצה, תוספתא, רשב”א, שו”ע או”ח ב’, משנה ברורה ח”ג. מראי מקומות נוספים: הערות לרשב”א דף ק”ז. תוספתא כפשוטה שבת לעמוד 53. צילומים: רי”ף דף לח. תוספתא עמוד 53. ירושלמי. גמ’ ביצה לו.