הלכה ה’: השוואת קשר בשבת לקשר של תפילין: (ע’ עירובין צ”ז ע”א על הקשר בין עניבה לתפילין, וע’ אבני נזר קפב) בגמ’ עירובין שם מחלוקת לגבי עניבה בשבת, וכן מחלוקת אם עניבה כשרה בתפילין. ולרב חסדא עניבה פסולה בתפילין אף שהיא קשירה טובה בשבת. ולאביי הוי קשירה בשבת ובתפילין. וע”פ תוס’ שם ד”ה אמר, אף אם לשבת אין זה קשר כיון שעתיד ליפתח, מכל מקום דיון נפרד הוא לגבי תפילין. הרי שאין קשר בין הלכות שבת להלכות תפילין. וכן ממה שדחו תוס’ שיטת ר’ אליהו שצריך לקשור כל יום מהסוגיה, מוכח שיתכן בתפילין קשר שאינו של קיימא לגבי שבת.
מה ההבדל בין שבת לבין תפילין? ע’ נפש הרב, לרב צבי שכטר, עמוד קו. ושם כתב הסביר שאלו שני דינים: יש דין “של קיימא” ביחס לקשר בכל התורה, כגון בתפילין ובסנדל של חליצה, ועוד דין מלאכה מתקיימת לגבי שבת מדין מלאכת מחשבת. ונפ”מ היא לגבי השואל תפילין מחברו ומשנה את הקשר על מנת להחזיר. עפמ”ש בסוגיה זו מוכח שאכן אין קשר ושלא כדברי אבני נזר, ע’ נפש הרב שם שהביא דבר זה, ודחה. ועיין עוד מה שכתב במנחת חינוך במוסך השבת אות כא, הקושר, לגבי קשר של תפילין. ומדברינו נדחה גם מה שכתב שם בשם הגהות טעם המלך, ואכ”מ.
הלכה ו’, קשר לדבר מצוה: הטור מפרש, שמותר לדבר מצוה קשר שיעמוד עד שלשה ימים שלדבר רשות פטור. ומ”א כתב שמותר קשר של מעשה אומן שבהדיוט היה פטור. והקשה אבני נזר סימן קפ”ב, מה נשתנה שבות זה יותר מאשר שאר שבותים שאסורים לצורך מצוה? והרי שופר של ר”ה אין מפקחין עליו את הגל וכ’, עיי”ש שנשאר בצ”ע.
הלכה ז’: הקשר בין קושר ומתיר. כתב הרא”ש בפרק כלל גדול סימן ב’ שנראה שזו מחלוקת אם בעי מתיר על מנת לקשור. ודעת הרא”ש שצריך על מנת לקשור. ויש להעיר שברמב”ם כאן לא מצאנו שצריך שיהיה על מנת. אלא שאם צריך “על מנת”, יש הבדל מה טעם שצריך על מנת. דעת התוס’ שלא נחשב מלאכה כך, ע’ שבת ע”ג ע”ב ד”ה וצריך לעצים. ולרש”י ל”א ע”ב כתב שזה משום שלא יהיה מקלקל. ונ”פ אם מתיר קשר על מנת לקשור קשר שאינו של קיימא, האם יש איסור. לרש”י ודאי יהיה אסור כיון שאינו מקלקל. וע’ אבני נזר קפ”ו.
וע’ שש”כ פרק טו סעיף נג, שכתב לא לסגור בשבת במנחה את ס”ת אף על ידי עניבה משום שזה ליותר מיום. ולפי דברי רמב”ם אלו, הרי מ”נ יש בעיה להתיר עניבה לצורך קריאה בספר, וא”כ בשבת בבוקר יהיה אסור לפתוח? וע’ הערה לשש”כ שם, אות קעח בשם הגרש”ז אוירבאך זצ”ל להקל בזה. וע’ הערה קפג שהעיר כנ”ל.
הלכה ח’ בענין פותל חבלים: ע’ כסף משנה ומ”מ שלא מצאו לרמב”ם מקור. מגדול עוז כתב שמקורו בירושלמי, אלא שבירושלמי כתוב שחייב משום טווה. ע’ פ”ז ה”ב נ”א ע”א, “ההן דעביד חבלין, ההן דעביד ממזור חייב משום טווה”. ואם מקורו בירושלמי, מדוע לא יתחייב משום טווה ולא משום קושר?
ומה בכלל הכריח את הרמב”ם לומר דבר שאינו בש”ס? יש לומר שזה משום שהירושלמי שואל מדוע לא תני מושיט בל”ט מלאכות, ומתרץ שזה משום שאין לה תולדה. ע’ אבני נזר סימן קפב שהביאו. ולכן זה הכריח את הרמב”ם להביא תולדה לקושר, שאם לא כן מדוע זה נמנה בל”ט אבות.
וע’ אור שמח שבבלי חולק, וכן אבני נזר שם, שהרי בביצה ל”א ע”ב חותמות שבכלים מתיר ומפקיע. וע’ רש”י שם שהאיסור משום סותר, ולכן בכלים מותר משום שאין סתירה בכלים. אבל אם החיוב משום קושר, הרי גם מתיר אסור אף בכלים. אלא צריך לומר שבבלי חולק.
על פי זה מובן מדוע הבית יוסף השמיט ולא הביא את דין זה מהרמב”ם. וע’ שו”ע סימן שי”ד סעיף י’ שהביא דין ההיתר להפקיע החבלים. ובבאור הלכה העיר ממה מדין הפותל. וע”כ ששו”ע חולק. (ורמב”ם עצמו יפרש הגמ’ בביצה ושבת לא שמתיר את החבל אלא שחותך, ע’ מ”ב שם).
ובשמירת שבת כהלכתה פרק ט’ סעיף יג כתב אסור ללפף חוט ברזל שסוגר שקיות. וצריך עיון: אפילו אם נפסוק כרמב”ם ונאמר שגם ביחס לליפוף חוט ברזל הדין קיים, אבל אם פותחים בכל יום, מדוע אין היתר כמו בכל קשר שאינו של קיימא ואינו מעשה אומן? ואולי משום שנוקטים להלכה שאם בפועל זה ראוי להתקיים לתמיד, יש איסור ולא תלוי בכוונתו.
ויתכן שיש הבדל בין פותל חבלים ובין פותל חוט ברזל. משום שפותל חבלים יוצר דבר חדש. אבל פותל חוט ברזל שעומד ליפתח, אינו יוצר שום דבר חדש. ולכן צריך להיות שאם אין זה של קיימא צריך להיות אסור.
דבר נוסף יש להעיר ברמב”ם: שיעור הפותל הוא “כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה שנמצאת מלאכתו מתקיימת”. ולכאורה מה קשר בין שיעור המלאכה ובין קיום. יש דין מלאכה מתקיימת בכל מלאכה. נראה שההסבר הוא ששיעור המלאכה הוא כל שהוא, אלא שיש מינימום שצריך כדי שיהיה מתקיים. ולכן הקשר לכאורה בין שני הדברים.
מראי מקומות: ע’ הרב פטרובר בספר שערי ציון.