א. בהלכה יט כתב הרמב”ם “הצד דבר שדרך מינו לצוד אותו”, משמע שאם אין דרך לצוד אותו פטור. וכן כתב הרמב”ם להלן בהלכה כא, לגבי שקצים ורמשים “שיש במינם צידה”. ובהלכה כד כתב בפירוש:
הצד דבר שאין במינו צידה, כגון חגבים חזיזין צורעין ויתושין ופרעושין וכיוצא באלו, הרי זה פטור.
ובגמ’ ק”ז ע”ב הרי זו מחלוקת ר’ אליעזר ור’ יהושע.
וברש”י במשנה ריש שמנה שרצים כתב על ד”ה הצדן שלא לצורך פטור “דאין במינו ניצוד והויא מלאכה שאין צריכה לגופה ור’ שמעון היא כדמוקי לה בגמ'”. (ולשיטת רש”י פטור דבר שאין במינו ניצוד הוא רק בצד שלא לצורך. ואם כן הרי גם דבר שבמינו נצוד חייב רק אם צד לצורך, ומדוע נקטה המשנה החילוק רק באין במינו נצוד? ע’ ר”ן על רי”ף שכתב שאה”נ אלא בשמנה שרצים כיון שאין מזיקין הרי תמיד צד לצורך. ורק באלו שלפעמים מזיקים צד כדי שלא יזיקו, לכן אומרת המשנה שפטור). ובתוס’ שם כתבו שאין נראה, שהרי אם פוטרים אין במינו ניצוד, פוטרים גם אם צד לצורך, וכתבו שאפילו במינו ניצוד פטור משום מלאכה שא”צ לגופה. וברור שהרמב”ם לא יכול לסבור כך שהרי הרמב”ם פוטר שאין במינו ניצוד אע”פ שפוסק כר’ יהודה שחייב על מלאכה שאין צריכה לגופה. וצריך לומר שאין זו צידה בכלל, אם אין במינו נצוד. ובתוספתא שבת פרק יג הלכה ד’ כתוב “הצד זבובין ויתושין חייב ור’ יהודה פוטר”, הרי שלר’ יהודה עצמו הדין הוא שפטור על דבר שאין במינו נצוד, (השווה בבלי ק”ו ע”ב) וזה בעצם קשה על רש”י.
והסביר אבני נזר תשובה קפ”ט אות ז’, מדוע גם לר’ יהודה שמחייב על מלאכה שאין צריכה לגופה, פוטר בדבר שאין במינו נצוד. שמלאכת צידה שונה משאר מלאכות, שבכל המלאכות צריך להיות לצורך כי אם שלא לצורך אין זה מלאכת מחשבת. אבל צידה שונה, שהרי בצידה לא נעשה שום דבר בגוף הדבר הניצוד מלבד שינוי הרשות. ומלאכה היא מה שאצל האדם נעשה שהוא ברשותו. ודבר שבמינו ניצוד נחשב שיש לו ברשותו דבר שיש בו תועלת. אבל אם אין במינו נצוד אין לו תועלת אף כשניצוד. ולכן לא נחשב מלאכה כלל. כיון שלא נחשב שיש לו דבר מה. ור’ יהודה ס”ל שמלאכה שאין צריכה לגופה חייבים עליה, משום שאף שזה שלא לצורך אין חסרון של מלאכת מחשבת. אבל אם שלא לצורך אין זו מלאכה כלל, לא יועיל גם לר’ יהודה שמחייב במלאכה שאין צריכה לגופה.
ומה שהתיר הרמב”ם בהלכה כה לצוד רמשים המזיקים, כתב המגיד משנה בהלכה יז, שזה משום שהוא צד כמתעסק או משום שזה סכנת נפשות. וע”ש באבני נזר דברים נוספים בישוב הרמב”ם, שדחה את דבריהם בסוף.
ב. וע’ בהערה לשש”כ פרק כ”ז הערה קי”ב, אם יש איסור צידה באדם.
ג. העיר באבני נזר סימן קצ”ה שבבלי וירושלמי אין בשם מקום תולדה למלאכת צד. אבל הרמב”ם כתב בהלכה כב:
המשלח כלבים כדי שיצודו צביים וארנבים וכיוצא בהן, וברח הצבי מפני הכלב, והיה הוא רודף אחר הצבי או שעמד בפניו והבהילו, עד שהגיע הכלב ותפש הרי זה תולדת הצד, וחייב. וכן העושה כדרך הזו, בעופות.
וע’ מגיד משנה במקורו של הרמב”ם בפרוש דברי הגמרא קו ע”ב:
תנו רבנן הצד צבי סומא וישן חייב חיגר וזקן וחולה פטור. אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא הני ומאי שנא הני הני עבידי לרבויי הני לא עבידי לרבויי. והתניא חולה חייב אמר רב ששת לא קשיא הא בחולה מחמת אישתא הא בחולה מחמת אובצנא.
רש”י פירש שמחמת אובצנא פטור, “עייפות שאין יכול לזוז ממקומו ניצוד ועומד הוא”. ור”ח פירש שהיו עייפים מחמת הכלב, הרי זה חייב, וכ’ המגיד משנה “והן הן דברי רבינו במ”ש המשלח כלבים”. וצריך בירור מדוע זה כך. ובשו”ע סימן שט”ז סעיף ב’ ברמ”א כתב “המשסה כלב אחר חיה בשבת הוי צידה, וי”א אף בחול אסור לצוד כלבים משום מושב לצים”. וברור שזה לא מה שכתב הרמב”ם, ומקורו באור זרוע. וע’ משנה ברורה שחילק בין אם האדם עשה אח”כ מעשה, אז הצידה היא מן התורה. ובין אם לא עשה מעשה נוסף, שאז הצידה היא מדרבנן. ובמשנה ברורה בביאור הלכה כתב שיש חולקים על הרמ”א וסוברים שיש גם חיוב במשלח כלבים.
וקשה: איך יתחייב על ידי שעושה כך, והרי אפילו אם יהיה אדם במקום הכלב, הרי זה יחשב כמו זה אינו יכול וזה אינו יכול ששניהם פטורים?
אלא שהמשנה ברורה בס”ק י’ הוסיף עוד סברא מדעת עצמו בחילוק בין רמב”ם לבין האור זרוע:
…ואפילו אם עמד בפניו והבהילו עד שהגיע הכלב ותפסו הוי ג”כ תולדה דצידה ומחייב שכן דרך הציידים.
ובשער הציון כתב שהוסיף משום שאל”כ צ”ע מה גרע מזה אינו יכול וזה אינו יכול, ואפילו גרע מכך שהרי האדם עושה רק גרמא. אלא שחייב משום שזה דרך הציידים.
ובאגלי טל מלאכת חורש אות יא כתב שיתכן שהרמב”ם רמז על אופן זה של צידה על ידי כלבים במה שכתב בפרק כ’ הלכה א’:
אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר “למען ינוח שורך וחמורך” … אינו לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה; לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת, והיה עליה משאוי פטור. והלא לאו מפורש בתורה, שנאמר “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך” (שמות כ,ט) שלא יחרוש בה, וכיוצא בחרישה; ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו.
וכתב באגלי טל שכוונת הרמב”ם במה שכתב וכיוצא בחרישה הוא לומר שיש כה”ג לגבי צד. ואם כן כמו שבחרישה עם בהמה הרי זה אינו יכול וזה אינו יכול וחייב על ידי שניהם, הוא הדין בציד.
אלא שיש לדון על זה ממה שכתב הרא”ש בפרק הכונס לגבי זורה ורוח מסייעתו, שכתב שחייב משום שעיקר מלאכה זו נעשית על ידי רוח. אם כן חייב בסיוע כח אחר רק אם דרך מלאכה זו היא לעשות על ידי כך. וזה ניתן לומר לגבי זורה בסיוע רוח ולגבי חורש בסיוע בהמה, אבל לא לגבי צד בסיוע כלבים? ובזה לכאורה יש לתרץ רק כמו שכתב המשנה ברורה “שכן דרך הציידים”.
נפ”מ מכך לגבי מצודה בשבת. האם מותר לשים מלכודת עכברים בשבת?
דעת התוספות בדף י”ז ע”ב ד”ה אין פורסין מצודות, “שאפילו בשבת אם פירש מצודה אינו חייב חטאת”. אם כן ודאי שיש איסור דרבנן לשים מצודה. אלא שתוס’ לאחר מכן שאלו על הגמ’ שמצריכה בכדי שיצודו מבעוד יום, “מנא ידע מתי יבא החיה”, ותרצו התוס’ שמיירי בחורשין, שם הם מצוין. אם כן יתכן שבמקום שחיות לא מצויות ליכנס, אולי אין איסור אפילו מדרבנן. וסברא כעין זה העלה באבני נזר סימן קצ”א ס”ק ה’ שאם לא ברור שיצודו יתכן שמותר לגמרי (ועיין הערות לשש”כ פרק כז הערה קה).