כתב הרמב”ם:
השוחט, חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ, בין בשחיטה בין בנחירה או בהכיה, חייב. החונק את החי עד שימות, הרי זה תולדת שוחט; לפיכך אם העלה דג מספל של מים, והניחו עד שמת, חייב משום חונק; ולא עד שימות, אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו, חייב: שעדיין אינו יכול לחיות. הושיט ידו למעי הבהמה, ודילדל עובר שבמעיה, חייב.
תולדת שוחט לרמב”ם הוא החונק. אבל יראים (ע’ 276) כתב שתולדה היא חובל, ודעת הרמב”ם לעיל בפרק ח’ הלכה ז’ שחובל חייב משום דש. ועיין מגיד משנה שם שכתב דעת אחרים שחובל משום נטילת נשמה. נפ”מ בין הרמב”ם לראשונים האחרים היא השאלה האם צריך שעור למלאכת חבלה. אם הטעם הוא משום נטילת נשמה הרי אין צריך שעור. אבל אם האיסור הוא דש הרי בעל כורחנו צריך שעור. עוד נפ”מ היא אם חייב החובל לאחר מיתה (ע’ באור הלכה סימן שט”ז ד”ה והחובל). נפ”מ גם לענין המוציא דם מבהמה מתה, האם חייב עליה או לא. אם משום דש הרי חייב ואם לא משום דש פטור. ולראשונים שסוברים שחייב משום נטילת נשמה, יש לשאול: מדוע אין זו מלאכה שאין צריכה לגופה? ע’ משנה ברורה בבאור הלכה סימן שטז סעיף ח’ ד”ה והחובל. והתירוץ הוא שע”כ מדובר שהוא צריך את הדם לצורך מסויים שאם לא כן הוא מקלקל. ולכן אין גם בעיה של מלאכה שא”צ לגופה.
הרמב”ם לא כתב שיעור למלאכת שוחט. ולכאורה השעור הוא בכל שהוא. ויש לשאול, האם פירוש הדבר ששיעור כל שהוא הוא שאין שיעור מינימלי, אבל מה שיותר גדול יש איסור גדול יותר, או שפירוש הדבר שזה מופקע בכלל משעורים. נפ”מ לענין ריבוי בשעורים לשיטת הר”ן שזה איסור מן התורה. דוגמא לדבר, איסור בונה. שיעור בונה הוא בכל שהוא, ובודאי יש ריבוי בשעורים אם יש צורך למשל לבנות לצורך פיקוח נפש, אם יבנה יותר מכשיעור. אם כן מה שהשעור בכל שהוא אין זה אומר שאין דין של ריבוי בשעורים. עיין באור שמח פרק יח הלכה א’ שאמנם יש ריבוי בשעורים בקצירה, ומבואר ברמב”ם לעיל פרק ב’ הלכה ח’ שממנה מבואר שאם יש שנים בעוקץ אחד או שלשה בעוקץ אחד ודאי יש ריבוי בשעורים. ולגבי שחיטה מבואר ברמב”ם פרק ב’ הלכה ט’:
השוחט לחולה בשבת מותר לבריא לאכול ממנו בשר חי שאין בדבר תוספת כדי שנגזור שמא ירבה בשבילו.
וע’ הערות לשש”כ פרק לב הערה צ’ שדעת ערוך השלחן שיש ריבוי בשעורים גם במלאכת שוחט. ואכן פשטות היא שזה הדין. ולכאורה: אם אין דין ריבוי בשעורים בשחיטה, מה יהיה הדין במלאכת הבערה אם אחד הבעיר נר גדול יותר יש איסור משום ריבוי בשעורים? מעשיות הבעיה: ע’ שו”ת הר צבי סימן קעז, ועי”ש ד”ה ולענין שאלתנו שדן אם דומה לשחיטה, ור”ל שהבערה דומה לדברי הנימוקי יוסף בבבא קמא לגבי אישו משום חציו. אבל לגבי שוחט דעת המנחת חינוך במוסף השבת (דף קעח, במהדורות חדשות, ד”ה והנה) כתב שודאי לדעת הר”ן שיש בעיה מדאוריתא של ריבוי בשעורים, אם שוחט בהמה גדולה יותר ממה שצריך לחולה שעובר על איסור (וכן משמע בדברי ערוך השלחן, ע’ הערה בשש”כ שם).
ונראה שדברי המנחת חינוך אמורים לסוברים שבאיסור חובל יש משום נטילת נשמה, אם כן הוצאת דם יש בה משום נטילת נשמה של אותו מקום. ואם כן, הרי ודאי יתכן שיש הבדל בין נשמה גדולה וקטנה וכ’. אבל לפי אור שמח, שס”ל שאין ריבוי בשעורים זה אליבא דרמב”ם ואין נטילת נשמה בקצת דם, ואז אכן יש איסור של נטילת נשמה ממש במובן נשמה ולכן לא שייך שיעור כלל. ואם כן יש לומר שנקודת המוצא של כל אחד שונה. ולכן הרמב”ם לא כתב אפילו שנטילת נשמה היא בכל שהוא, ורק בהלכה הבאה כתב הדין שהורג פרעוש כהורג גמל, אבל בהלכה הראשונה אין צורך בכלל לומר את דין השעורים.
נפ”מ למעשה בענין ריבוי בשעורים בהוצאת דם: בדין תינוק או פג שצריך להוציא לו דם לבדיקה בשבת מדין פיקו”נ. וכיון שקשה למצא וריד, מוציאים דם מוריד פנימי ורוצים באותה הוצאה להוציא דם לבדיקות נוספות שאינן דחופות, אלא שיש קושי רב להוציא דם פעם נוספת. יש נפ”מ גדולה אם הוצאת דם נוסף כרוך באיסור דאורייתא או כרוך באיסור דרבנן. אמנם יתכן שזה כלול במ”ש השו”ע שחולה שיש בו סכנה עושים לו כל צרכו. (ראה תשובת הרב וולדינברג לד”ר איזקסון, רפואה והלכה כרך ג’ עמוד סד, שם אמנם התיר רק על ידי נכרי, ושם פשוט לו שיש איסור מצד ריבוי בשעורים)
בדין דלדל עובר שבמעיה, ע’ רשב”א שבת קז ע”ב ד”ה הא דאמרינן שאין חייב משום קוצר דא”כ גם נוטל שערו ושפמו וצפורניו יתחייב משום קוצר ולא רק משום גוזז. והביא הרשב”א את הרמב”ם הזה. ועוד כתב שבבלי וירושלמי חולקים שלירושלמי הרי זה חייב משום קוצר. ועיין ר”ן שבת צ”ד שהביא שי”א שחייב משום קוצר וכתב שלא נהירא.
דין פריסת מצודה ורעל עיין הר צבי בטל הרים מלאכת שוחט אות ב’ על הארבה שפשט במושבות ונשאל שם אם מותר לרסס עליהם. ודן בזה גם בשו”ת יביע אומר ח”ג תשובה כ’. ושם עיקר הדיון בהשוואה בין הלכות נזיקין ובין הלכות שבת.
עוד כתב הרמב”ם “אם העלה דג מספל של מים”, ובגמ’ הלשון היא “אמר שמואל השולה דג מן הים” והביא הלשון המגיד משנה שם. ולכאורה הרמב”ם שינה מלשון הגמ’ כדי שלא יתחייב משום צידה. ובהגהות מיימוניות כתב שאמנם זה הטעם שהרמב”ם שינה. ועיין הגהות מיימוניות שכתב שאכן זה טעם הרמב”ם. אבל לעיל הסתפקנו אם יש איסור צידה בהריגה של בעל חי. ולכאורה משמע כאן שיש איסור. ואולי יש לומר שכיון שהדג לא ימות מיד, הרי ברגעים הראשונים הוא צד ורק אחר כך הוא הורג. אלא שיש לדון בנושא זה בשאלה: ממתי חייב על איסור שוחט, כשהבהמה מתה או כשגמר את המעשה שלו? וע’ רמב”ם בפירוש המשניות בחולין פרק א’ על משנת השוחט בשבת שכתב שמיד בתחילת השחיטה הוא עובר. ובשו”ת אבני נזר סימן קצז כתב שמהלכה זו מוכח שחיוב נטילת נשמה הוא אף במקצת סימנים. והרי השולה דג חייב מיד. זאת אומרת שהחיוב הוא על מה שמביא לידי נטילת נשמה. (וע’ טללי שדה, שוחט, שם) וע’ הגהות רע”א לשו”ע יו”ד סימן ב’ סעיף ד’ שם דן על מחלוקת הרמב”ם הנ”ל בפירוש המשניות ובין תוס’ אם שחיטה ראשונה של מומר במזיד, האם היא מותרת.
הלכה ב’: בענין רמשים שאין פרים ורבים מזכר ונקיבה, כיוצא בזה ישנה הלכה בהלכות מאכלות אסורות לגבי תולעים שלא פרשו עיין שו”ע סימן פ”ד סעיפים ד-ה, שכל שלא פירש אינו אסור. וברמב”ם הלכות מאכלות אסורות פ”ב הלכות י”ד-י”ט. ופשטות הרמב”ם משמע שההיתר הוא משום שהם נוצרו מעצמם. מה הדין בזמננו שידוע שאין זה כך וכל שרץ נוצר מביצים ומהפריה? (ע’ הלכות תולעים, שוורץ עמוד 61.) דעת הרבה מגדולי דורנו שההיתר הוא בתולעים שלא נכנסו לפרי כבעל חי אלא הם התפתחו מביצים בתוך הפרי. ע’ מחזה אליהו סי’ צ”ט. אבל לגבי שבת צריך עיון. וע’ רמב”ם בפירוש המשניות חולין פרק ט’ משנה ו’ על מציאות עכבר שמתהווה:
מן העפר עד שימצא מקצתו בשר ומקצתו טיט והוא מתנועע כולו הוא ספור מפורסם מאד ואין מספר לרבים אשר אמרו לי שראו אותו, ומציאות בעל חי כזה הוא דבר מפליא שאין לדעת לו הסבר כלל.