השלמה בענין חיוב על שתי אותיות אם צריך שתהיה לזה משמעות. מחלוקת הרמב”ם ורש”י אם בשתי אותיות שוות צריך שתהיה לזה משמעות. עיין מגיד משנה על הלכה י’ ועיין בשעור הקודם. ולפי מה שנתבאר הרי ההבדל בין רש”י ורמב”ם: לרש”י דין הכותב נלמד מקרשים, כן כתב במשנה דף ע”ג ע”א, ושם היו כותבים אותיות שוות זו ליד זו בשני קרשים, ושם אין משמעות רק ההיכר שזה סמוך לזה. לכן לרש”י חייב בשתי אותיות שאין להם משמעות. אבל לדעת הרמב”ם יש לומר שהלימוד מקרשים הוא רק לדעת ר’ יוסי שחייב משום רושם, אבל לא מצאנו שיש שכותב נלמד מקרשים. לכן יש לומר שחייב על שתי אותיות שוות רק אם יש לזה משמעות.
בהלכה ט’ כלל הרמב”ם את דין המוחק עם דין הכותב. מוחק חייב “על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות”. מה הגדרת המוחק? האם החיוב על הכשרת מקום הכתיבה או שהחיוב הוא על עצם המחיקה, אלא שכדי לכתוב הוא רק כדי שלא יהיה מקלקל? יש להוכיח מסוף ההלכה כאן שכתב הרמב”ם “נפלה דיו על גבי ספר ומחק אותה וכו’ אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותיות חייב”. כאן לא כתב הרמב”ם על מנת לכתוב שתי אותיות אלא כתב הרמב”ם שדי אם יש במקומה. ומדוע בתחילת ההלכה כתב הרמב”ם “על מנת לכתוב”? אלא ההסבר הוא שמה שכתב בתחילת ההלכה שצריך על מנת לכתוב דוקא, הוא כדי שלא יהיה מקלקל במה שמוחק שתי אותיות. אבל בסיפא שנפל דיו וברור שאין כאן קלקול, כתב הרמב”ם דין שתי אותיות רק בדין שעור החיוב ואין צריך שיהיה על מנת לכתוב בדוקא.
על פי זה מובן מה שכתב הפרי מגדים (מובא בביאור הלכה סימן שמ על סעיף ג’ ד”ה המוחק), שכפי שחייב המגיה את אחת והשלימה לספר, הוא הדין אם מחק אות מקולקל כדי לכתוב אחת אחרת, חייב. וכתב המ”ב שם שממילא הוא הדין אם במחיקה לבד יש שום תיקון גם כן חייב, אף על פי שלא היה על מנת לכתוב. וראיה הביא מתוספתא “אין לך שחייב אלא המוחק על מנת לכתוב והמוחק על מנת לתקן כל שהוא הרי זה חייב”.
בהלכה יג כתב הרמב”ם “המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג החית ונעשית שני זינין חייב”. דבר זה הוא “חק תוכות”, ע’ גיטין כ’ ע”א ברש”י ד”ה הא דחק תוכות ושו”ע או”ח סימן ל”ב סעיף יז. וע’ ר”ן על רי”ף כאן (ל”ז ע”ב שהביא את הרשב”א שלמד מכאן לס”ת שבאופן זה שנטלו לגגו של דלי”ת ועשו רי”ש לא נחשב לחק תוכות. אבל ר”ן כתב שלגבי שבת חייב גם בחק תוכות (וע’ שעור קודם שכן דעת או”ז וע’ אבני נזר). לדעת הר”ן אין קשר בין שבת לבין גיטין משום שלגבי שבת אם הוי מלאכת מחשבת חייב. אלא שיש לדון אם חייב דוקא משום כותב ומדוע לא יתחייב משום מוחק, או שיתחייב גם משום כותב וגם משום מוחק (וע’ באור הלכה סימן ש”מ סוף ד”ה המוחק דיו שעמד ע”ז).
ואולי צריך לומר כמו שכתב באפיקי ים ח”ב סימן ד’, שיש שיעור למלאכת מחיקה, היינו כשעור שתי אותיות. ולכן אם נטל את גגו של דלי”ת לא מתחייב משום מוחק משום שאין בזה שיעור. אלא שא”כ לא יהיה דומה מוחק לכותב בזה. אלא שיש לומר שכיון שמוכח מהלכה ט’ ברמב”ם שיש דין מוחק על מנת לכתוב לא רק כדי שלא יהיה מקלקל אלא גם כדי לתת שיעור, יש לומר שבנטילת גגו של דלית יש כתיבה של שתי אותיות אבל אין מחיקה של שתי אותיות.
ובאמת בירושלמי מובא שחייב שתים (נ”ב ע”ב בדפוס וילנא):
רבי מנחם בי רבי יוסי אומר זה חומר במוחק מכותב שהמוחק על מנת לתקן חייב והכותב על מנת לקלקל פטור. יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. יש שהוא מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק. היך עבידא היה דל”ת ועשאו רי”ש. רי”ש ועשאו דל”ת חייב משום כותב ומשום מוחק.
ויש להוכיח מכאן שאם אדם חותם בחותמת שיש בה שתי אותיות חייב משום כותב שתי אותיות, שהרי על ידי נטילת גגו של חי”ת במעשה אחד נחשב ככותב שתי אותיות, ואם כן הוא הדין בחותמת שבבת אחת חותם, נחשב כשתי אותיות.
ולכאורה יש עוד נפ”מ עקרונית בין כותב ומוחק, שהרי לכאורה המוחק בשמאל יהיה חייב, ואילו הכותב אם עשה ביד שמאל פטור. וע’ אפיקי ים ח”ב סימן ד’.
בהלכה טז כתב הרמב”ם שכתיבה צריכה להיות על דבר שמתקיים, ולא על עלי ירקות וכדו’. והנה לגבי גט מצאנו שהכותב גט על עלה של זית חייב, ע’ גיטין יח ע”ב שכותבין גט על עלה של זית. וע’ באור הלכה למ”ב שהביא בשם פנים מאירות שדחה דברי הרשב”א הסובר שחייב אם כתב בשבת על עלה של זית, וכתב הפנים מאירות שבשבת פטור על עלה של זית, משום שכתב הרמב”ם שהכותב על עלה של ירק פטור. אבל בתוספתא כתוב בפירוש שיש הבדל בין עלה של זית לבין עלה של ירק, בתוספתא פרק יב הלכה ו’ כתוב:
המקרע על העור כתבנית כתב פטור [רשם] על העור כתבנית כתב חייב כתב בקליפי אגוזין בקליפי רמונים בדם [הקרוש] בחלב [הקרוש] על עלה זית ועל עלה חרוב ועל עלה דלעת ועל כל דבר שהוא של קיימא חייב על עלה חזרין ועל עלה כרשין ועל עלה בצלים ועל עלה ירקות ועל כל דבר שאינו של קיימא פטור.
זה הכלל כתב דבר שהוא של קיימא על דבר שאינו של קיימא או דבר שאינו של קיימא על דבר שהוא של קיימא פטור אינו חייב עד שיכתוב דבר שהוא של קיימא על דבר שהוא של קיימא.
הרי החילוק בשבת עצמה בין עלה של ירק לבין עלה של זית מבואר בפירוש בתוספתא.
ועיין רשב”א ק”ד ע”ב ד”ה ובכל דבר שהוא רושם, שכתב שמכאן שמעינן שהלכות שבת כהלכות גיטין. ועיי”ש בהערה 66 שאין כן דעת הרמב”ם וע’ אבני נזר או”ח סימן רט אות י’ ועיין מנחת חינוך, מוסף השבת מלאכת כותב אות י’.
עיין עוד על השוואת שבת וגיטין בספר מערכי לב פרק שמיני סעיף 6.2 עמוד שלא.