הכותב שתי אותיות, חייב. והמוחק כתב על מנת לכתוב במקום המחק שתי אותיות, חייב. הכותב אות אחת גדולה כשתיים, פטור; מחק אות אחת גדולה, ויש במקומה כדי לכתוב שתיים, חייב. כתב אות אחת והשלים בה את הספר, חייב.
הכותב על מנת לקלקל העור, חייב, שאין חיובו על מקום הכתב, אלא על הכתב; אבל המוחק על מנת לקלקל, פטור. נפלה דיו על גבי ספר, ומחק אותה, נפלה שעווה על גבי הפנקס, ומחק אותה, אם יש במקומה כדי לכתוב שתי אותות, חייב.
ק”ק: מדוע כתב הרמב”ם לגבי מוחק, בתחילת ההלכה “המוחק כתב” ואילו בסוף ההלכה כתב הרמב”ם גם דין מוחק לגבי נפלה טיפת דיו על הספר ומחק אותה, א”כ מוחק חייב אפילו אם הוא אינו כתב, וצ”ע.
ולגבי אות אחת והשלימה לספר, ע’ מנחת חינוך שחייב גם משום מכה בפטיש. ובנוגע לשאלה אם ניתן לחייב שתים על מלאכה אחת, ראה מ”ש לעיל פ”ז הלכה ב-ו, פרק ח’ הלכות א-ב ופרק י’ הלכה טז לגבי מכה בפטיש. וע’ להלן שעור קכ בשאלה זו. אלא שאע”פ שכתבנו לעיל שאין לחייב שתים על פעולה אחת בדבר אחד ותוצאה אחת, יש כמה ראיות לומר שכן חייבים שתים כמ”ש מנחת חינוך כאן.
לגבי השלמה לספר, האם דוקא ספר תורה? לכאורה הרי גם ס”ת עצמו לא נפסל אם חסרה מילה, לפי רמב”ם בתשובה שהובאה בבית יוסף סימן רפ”ט (וע’ ר”ן מגילה בשם רמב”ן, ה’ ע”ב באלפס ד”ה כתב הרמב”ן. אבל ע’ בית יוסף בשם מהר”י בי רב שגם לדעה זו יש נפ”מ לגבי מצות כתיבת ס”ת, שזה נפסל אם חסר גם לדעת הרמב”ם בתשובה, שהרי כתב הרמב”ם שעשרים דברים פוסלים את הספר ואחד מהם הוא אם חסרה בו אות.
השוואת כתיבה בשבת ובכה”ת: ע’ אבני נזר סימן ר”ז לגבי חק תוכות, בשם אור זרוע שלגבי גט פסול ולגבי שבת יש חיוב גם בחק תוכות. א”כ צריך עיון לפי שיטה זו מה דין המתקן ס”ת על ידי חק תוכות בשבת האם חייב, שהרי לגבי כתיבת ס”ת אין זו כתיבה, או חייב שהרי הכשירו לכתיבה ולא גרע מכל ספר אחר.
לעומת זה דעת האור זרוע שכתיבה באותיות לע”ז מותרת מן התורה, וזה ההיפך ממה שכתב לגבי חק תוכות: שהרי באותיות לע”ז גט כשר ולגבי שבת אין איסור מן התורה, ואילו לגבי חק תוכות ההיפך: שהרי בגט פסול ובשבת חייב. וע’ מ”ש להלן.
הכותב אות כפולה פעמיים, והוא שם אחד כמו רר תת גג, חייב. והכותב בכל כתב ובכל לשון, חייב, ואפילו משני סמיונות. הכותב אות אחת סמוך לכתב, או כתב על גבי כתב, והמתכוון לכתוב חית וכתב שני זינין, וכן כיוצא בזה בשאר אותיות, הכותב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה שהרי אין נהגין זה עם זה, או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס ואינן נהגין זה עם זה, פטור; כתבן בשני כותלי זווית, או בשני דפי פנקס, והן נהגין זה עם זה, חייב.
עיין משנה פרק יב שבת משנה ג’:
הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משני שמות, בין משני סממניות, בכל לשון, חייב. אמר רבי יוסי, לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם, שכך היו כותבין על קרשי המשכן, לידע איזהו בן זוגו. אמר רבי, מצינו שם קטן משם גדול, שם משמעון ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל, גד מגדיאל.
בהלכה ט’ כתב הרמב”ם שהכותב שתי אותיות חייב, ולא כתב שצריך משמעות לכתב. אבל בהלכה י’ כשכותב אות כפולה פעמים “והוא שם אחד”, כלומר שיש משמעות לשתי האותיות הכפולות. אבל רש”י במשנה כתב “בין משם אחד: שתיהן אלפין. משתי שמות: אלף בית”. ומשמע מרש”י שלדעת ת”ק אפילו אין לזה משמעות חייב. והקשה רע”א: הרי אם יש חיוב על אא הרי בגמ’ רצו לומר כך לשיטת ר’ שמעון והגמ’ דוחה את זה (דילמא אא דאאזרך איכא בנייהו). ופירוש משם אחד, היינו כמו רבי יהודה בבריתא: “שתי אותיות והן שם אחד” אבל לא כשאין לזה משמעות.
עיין משנה ברורה בביאור הלכה סימן ש”מ סעיף ד’ שם למד כן בדעת הרמב”ם, כמ”ש שבשתי אותיות שוות צריך שיהיה לזה משמעות, ובשתים שאין שוות אין צריך משמעות. וע’ שם בביאור מקור שיטת הרמב”ם ממהלך הסוגיה. וע’ אבני נזר או”ח סימן קצט.
ובאבני נזר שם אותיות ה-ז כתב את הכרח רש”י לומר שגם שתי אותיות שוות חייבים עליהם. וכתב שסברת רש”י, משום שבכל מקום המשנה אומרת את הדין הפשוט יותר תחילה. וכאן צריך לומר ששתי אותיות שוות “בין משם אחד בין משני שמות” הם הפשוט יותר משום שבמשנה היו בקרשים כותבים שתי אותיות כפולות. על כן פשוט יותר לחייב באופן כזה (ויש להעיר שבמשנה לא כתוב שמקור כותב הוא בכך. אלא רק לגבי רושם). ואם כן יש ראיה ששתי אותיות שוות יש בהם חיוב.
אבל אם מקור כותב אינו מקרשי המשכן, יש לומר שס”ל וכמ”ש באבני נזר שם. וע’ רש”י במשנה עג שכתב שכותב היה במשכן, שכן כותבים על קרשי המשכן וכ’. אף שבגמ’ נאמרה סברא זו רק על רושם. מכל מקום יש לומר שרש”י לשיטתו, כיון שלומדים מקרשים, הרי ניתן לומר שגם חייב על שני סימנים אותו דבר. וא”כ יתכן שלרמב”ם פטור על א”א דאאזרך וכיו”ב, משום שאין מקור מקרשים לדין כותב.
אלא שיש לברר מדוע שתי אותיות שוות למה יהיה גרוע מרושם? ע’ יביע אומר שם. וצריך לומר שהדבר תלוי בכוונתו, שאם כוונתו לכתוב, הרי צריך שיהיה בזה משמעות. אבל אם כל כוונתו היא לרשום לסימן כל שהוא וזה צורכו, הרי אכן יש חיוב משום רושם.
כתב הרמב”ם שחיוב הכותב הוא “בכל לשון”, וכן היא לשון המשנה שם. משמע שאפילו אם כותב באותיות בשפה אחרת חייב. אבל דעת האור זרוע ח”ב סימן עו בשם ר’ יואל הלוי שחייב רק באותיות אשוריות ויונית:
והר”ר יואל בר יצחק מבון פירש שכתב כומרים או שאר כתבים לבד מאשורית ויונית אם כתבו ישראל בשבת פטור מן התורה דאינה כתיבה ואינה חשובה מלאכה…
וכן פסק הרמ”א בשו”ע סימן שו סעיף יא, שהקונה בית בארץ ישראל בשבת וחותם ומעלה בערכאות, וכתב הרמ”א שהיינו בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן.
וכן הביא הגהות מיימוניות שיטה זו בפ”א הלכות תפילין אות ע’. וראה בהלכות ס”ת פרק ז’ אות מ’ שכתב יותר מכך: אפילו כתיבה דקה שאנו כותבים שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב, שהרי אפילו לענין שבת אינה כתיבה. אלא שאם אנו משוים דיני כתיבה בכל התורה הרי צריך עיון קושית ביאור הלכה למ”ב שם: שהרי לגבי גט כשר אם כתוב בכל כתב, כמו שנפסק בשו”ע אה”ע קכו, ואם כן מדוע שונה הדין לגבי שבת מגט. ואם נחלק הרי א”כ זה יהיה שייך רק להלכות שבת. וכתב המשנה ברורה שרוב הראשונים חולקים על זה. והוכיח ש”בכל לשון” הכוונה היא באותיות אחרות, ממגילה דף ח’ ע”ב:
אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון ותו”מ אינן נכתבים אלא אשורית.
וברור שכאן המילים “בכל לשון” כוונתם היא בסוגי האותיות השונות. אלא שמקור דברי האור זרוע הוא בירושלמי שהביא “מהו בכל לשון, אלף אלפא בית ביתא” הרי שכוונת המשנה “בכל לשון” היא לרבות רק יונית. וסיים המשנה ברורה בביאור הלכה שם:
ודברי האו”ז והג”מ פ”א מהלכות תפילין שהביאו בשם רבינו יואל דעת יחידאה היא ונדחית מכל הני רבוותא הנ”ל.
וע”ע ביביע אומר ח”ג תשובה כג שבאר באריכות דעה זו של האור זרוע.
ולדעת האור זרוע צריך לומר שפירוש “בכל לשון” היינו בכתב שלנו ולא באותיות שפה אחרת. כמו לגבי מגילה ואכ”מ. וכן הסביר בנודע ביהודה מה”ת חאו”ח סימן לג את שיטת או”ז. והביאו ביביע אומר שם אות ב’.
ומשום שרש”י סובר ששתי אותיות שוות חייבים עליהם, לכן רש”י לא יכול להעמיד את המשנה כמו פירוש או”ז. שהרי לפי או”ז צריך לוודא שיהיה לזה משמעות, והחידוש שבכל לשון הוא גם כן משמעות. וכיון שלפי רש”י חייב על שתי מילים שאין להם משמעות לדידן, נראה פירושו שצריך אכן משמעות, ואפילו אם המשמעות היא בלשון לע”ז גם כן חייב.
ובענין כותב על מנת לתקן, עיין מנחת חינוך לגבי תיקון של כתב על גבי כתב בגט שנכתב שלא לשמה, אם נחשב מתקן. ועיי”ש לגבי הסתירה אם נחשיבו כתיקון וחייב, הרי אם כן זה גט שכתבו מומר וצריך להיות שאינו גט. ואם אינו גט הרי שלא חילל שבת, ואם כן הרי הוא כשר והרי זה גט שנכתב על ידי ישראל כשר וחוזר חלילה, עיי”ש. וכדומה לזה כתב במנחת חינוך לגבי מצות מילה בשבת.