כתב הרמב”ם:
נוכרי שבא לכבות, אין אומרים לו כבה ואל תכבה, מפני שאין שביתתו עלינו. אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו: והוא, שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו. ובדליקה התירו לומר, כל המכבה אינו מפסיד.
מקור הרמב”ם בגמ’ שבת קכ”א על משנה “נכרי שבא לכבות… אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן”. ובגמ’ שאלו שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב”ד מצווין להפרישו ותרצו “בקטן העושה לדעת אביו”. וע’ פרוש רש”י בשבת וביבמות קי”ד בפירוש “על דעת אביו”. בשבת כתב: “בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו”, וביבמות כתב: “שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות”. ובעושה על דעת אביו זה איסור דאוריתא, ע’ שמות כ’ י’ “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך” כמ”ש רש”י שבא לרבות קטן שבא לכבות. וכן כתב בשער הציון סימן של”ד אות נד. (וע’ שמירת שבת כהלכתה, מהדורה ראשונה ע’ שי”ח הערה קי”ב).
ולפי זה, למ”ד דאין בי”ד מצווין להפרישו, הרי מותר אם אינו עושה על דעת אביו, וכהאי מפתחות דר’ יצחק ביבמות.
הרמב”ם פסק שקטן שאוכל נבילות אין בי”ד מצווין להפרישו, וכן בהלכות מאכלות אסורות פרק י”ז הלכה כז:
קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות, או שעשה מלאכה בשבת, אין בית דין מצווין עליו להפרישו, לפי שאינו בן דעת. במה דברים אמורים, בשעשה מעצמו; אבל להאכילו בידיים, אסור, ואפילו דברים שאיסורן מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהן משום שבות. אף על פי שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה ופרישה, שנאמר “חנוך לנער, על פי דרכו …” (משלי כב,ו).
(על פי רמב”ם זה לכאורה יש להבין את ההבדל בין חינוך ובין החובה להפריש מאיסור, מלבד הא שזה מן התורה וחינוך הוא מדרבנן. ויש לומר שגם אביו אינו מצוה להפרישו מאיסור כמו בי”ד. אלא ש”להרגילו” זה שייך לחינוך. ומכאן יש לומר שבפעם אחת כשהקטן עושה איסור אין חיוב משום חינוך אם לא אתי למיסרך. ועל פי זה לא קשה מה שכתבו התוס’ בשבת קכ”א ע”א ד”ה שמע מינה קטן אוכל נבילות, שמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, ואותו אין צריך להפריש, אבל אם הגיע לחינוך הרי כיון שחייב לחנכו כ”ש שצריך להפרישו. ולפמ”ש ברמב”ם הרי א”ש, שחינוך הוא שלא להרגילו אבל אם יש חובת הפרשה הרי זה אפילו בדבר חד פעמי).
וע’ בית יוסף סימן שמ”ג, שכתב שדעת הרא”ש שב”ד מצווין להפרישו. וזה משום שבגמ’ יבמות קי”ד כתוב שר’ יוחנן מספקא ליה. ולכן הרי”ף בשבת השמיט את השקלא וטריא הזו, משום שסובר שב”ד מצווין להפרישו. וכן כתב הרא”ש בתחילת שבת שקטן האוכל נבילות בי”ד מצווין להפרישו, עיי”ש ובב”י. וכן כתב הרמב”ם בהלכות יבום פרק ז’ הלכה יח שקטן אוכל נבילות אין בי”ד מצווין להפרישו.
אבל קשה מרמב”ם להלן פכ”ד הלכה יא:
קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות, כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב, או טילטל בכרמלית אין בית דין מצווין להפרישו. וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו.
אם אין בי”ד מצווין, מדוע כתב שם שרק בדרבנן אין מצווין להפרישו (והרי לרמב”ם הכיבוי הוא מלאכה שאין צריכה לגופה שחייב וזה איסור דאוריתא ובכל זאת אין חייבין להפרישו)?
וע’ מגיד משנה שם שכתב שהדבר צריך תלמוד. ובכסף משנה שם כתב שכוונת הרמב”ם על הסיפא, שאם עושה מלאכה דאוריתא צריך למחות ביד אביו כדי שימחה ביד בנו. וצריך עיון א”כ מדוע לא כתב הרמב”ם שאביו ג”כ אין צריך למחות בדרבנן? וקשה לומר שאביו צריך למחות אלא שבי”ד אינן צריכים למחות ביד אביו. ועוד לכאורה צ”ע שהרי בדאוריתא ג”כ אין צריך למחות למ”ד אין ב”ד צריכים להפרישו, כמו שמשמע בגמ’ יבמות ומדוע במלאכה דאוריתא צריכים ב”ד למחות ביד אביו?
ובשו”ע סימן שמ”ג כתב המחבר “קטן אוכל נבילות אין ב”ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו” וכתב הרמ”א “מאיסור דאוריתא”. ומשמע לכאורה שבאיסור דרבנן גם אביו לא מחוייב, וזה כמ”ש ע”פ ב”י וכסף משנה. אלא שכתבו האחרונים, והביאם המשנה ברורה, שגם באיסור דרבנן אסור לאב לתת לבן. וע’ מ”א שמשמע שזה משום חינוך. אלא שיש קולא שבדרבנן אין בי”ד צריכים להפריש את האב.
ע’ מהלך הב”ח סימן שמ”ג שסובר שלרמב”ם צריך להפרישו מאיסור דאוריתא אם הגיע לחינוך. ובזה מיירי הרמב”ם בפרק כ”ד, ואילו בפרק יב הלכה ז’ מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך. ולדעתו כך מיירי הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות, ולכן כתב הרמב”ם שם ש”מצוה על אביו לגעור בו וכ’ כדי לחנכו בקדושה”. והרי בהלכות ציצית כתב הרמב”ם לגבי מצות חינוך “חייב”: ע’ הלכות ציצית פ”ג ה”י “קטן שיודע להתעטף חייב בציצית כדי לחנכו במצות”. חילוק זה הוא החילוק של תוספות בשבת ד”ה שמע, שמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך. וע’ רשב”א יבמות שנסתפק בזה, ועיי”ש בקשיים שבמהלך זה. מכל מקום לב”ח זה הפשט ברמב”ם. ואולי גם מדוייק מה שכתב הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות: “אין ב”ד מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת”, היינו שאינו הגיע לחינוך (אלא שהשוה הלכות גרושין פ”ו ה”ו “ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה” וכן בהלכות מחוסרי כפרה פ”ג ה”ט לשון זה ובמקומות אלו הכוונה לכל קטן).
ובאור שמח כתב שלרמב”ם בשבת חייב להפרישו מאיסור דאוריתא משום דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ובמכילתא: “אלו הקטנים”, אלא שפירוש “עושה על דעת אביו” מפרש הרמב”ם אחרת. ע’ רש”י בשבת וביבמות קי”ד שפירש שנוח לאביו והוי כמצווהו לכבות. ולדעת הרמב”ם צריך לומר שהניחו אביו ואינו מפרישו. וכן כתב האבן עזרא בפרשת קדושים.
ולפי אור שמח יצא שבשבת צריך להפרישו גם אם אינו בר הבנה כלל. ואילו לפי הבנתנו עד עכשיו, נראה שהחיוב להפרישו הוא רק אם הוא בר הבנה.
וצריך עיון על מנחת חינוך מצוה לב בסוף אות יט בענין מחמר שתמה על מה שכתב החינוך בשם הרמב”ן “על מלאכת בהמתו לא מיחייב אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני”.
ובענין להאכיל בידים איסור: כתב הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות שאסור לתת לו בידים. והגר”א כתב שמקורו בשבת צ’ ע”ב שלא לתת לקטן חגב טמא שמא יאכל. אלא שלכאורה צ”ע שהרי בגמ’ יבמות ק”ד ע”א יש שלשה לימודים שאסור לספות לקטן: משרצים, מדם ומטומאת כהנים. ועושה הגמ’ צריכותא מכל אחד. ואם כן, כיון שיש צריכותא הרי ודאי שאין זה בגדר של שני כתובים הבאים כאחד. וא”כ הרי זה מקור הלימוד ומדוע צריך הגר”א לומר שהמקור הוא משבת צ’ ע”ב?
ובאיסורים דרבנן, כתב הרשב”א ביבמות שמותר להאכילו לצורכו (ע’ תרו). והטעם שרק לצורכו משום דלמא אתי למיסרך כפי שאומרת הגמ’ בשבת קל”ט לגבי כלאיים ובעירובין מ’ ע”ב לגבי קידוש ביום הכפורים. וע’ מ”ש המ”ב בביאור הלכה סימן שמ”ג שכתב שהמחבר סתם כדברי האוסרים לגמרי.
לסיכום: בקטן העושה לדעת אביו, לרש”י היינו שעושה כיון שאביו רוצה. ולפ”ז אם לא נוח לאביו מה שעושה אין חייב להפרישו מלבד ענין חינוך. ולרמב”ם על פי אור שמח, בשבת יש חיוב לאביו להפרישו מעיקר הדין, ועושה על דעת אביו פירושו שעושה בידיעת אביו. ההבדל בין חיוב אפרושי ובין חיוב חינוך הוא: בחינוך יש מקום לשיקול דעת אם למחות או להעלים עין (וכן מסתבר שלא גרע ממצות תוכחה לראשונים שאם לא ישמע אין צריך לומר אלא תלוי בשיקול דעת. מה גם שתוכחה דאוריתא ואילו חינוך דרבנן), מה שאין כן בדין שביתה. ולכן יש להסביר את הרמב”ם בפרק כ”ד שכתב “וכן אם הניחו אביו, אין ממחין בידו”, ולכאורה הרי זה קשה: אם האב חייב למחות מדוע אין בי”ד חייבים למחות. ואם האב אינו חייב למחות מדוע לא כתב הרמב”ם שהאב עצמו אינו חייב למחות? אלא שהרמב”ם כתב כך משום שאין חובת הפרשה מדין חיוב שביתת בניו. אלא מחובת חינוך. ואם האב אינו מוחה בי”ד אינו יכול למחות שהרי חיוב האב הוא משום חינוך וזה נתון לשיקול דעתו, אבל האב ודאי חייב עקרונית למחות בבן.
מ”מ נוספים: ע’ פרי יצחק סימן י”א, ע’ אחיעזר ח”ג סימן פ”א. תשובות חתם סופר פג, ובהערות לשוע. ע’ “מגל” יא תשנ”ה.