המוציא משאוי על ראשו, אם היה משאוי כבד, כגון שק מלא, או תיבה ומגדל, וכיוצא בהן, שהוא משים על ראשו ותופש בידו, חייב, שכן דרך המוציאין, ונמצא כמוציא על כתפו, או בידו; אבל אם לקח חפץ קל, כגון שהניח בגד, או ספר, או סכין על ראשו, והוציאו והוא אינו אוחז בידו, הרי זה פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין: שאין דרך רוב העולם להוציא החפצין מונחין על ראשיהן. המעביר חפץ מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים, אף על פי שהעבירו למעלה מראשו, חייב.
א. הערת לחם משנה כאן: האם ההבדל בין משא כבד על ראשו ומשא קל הוא כמו שמשמע לכאורה ברמב”ם שכאן “תופס בידו” ואילו במשא קל “אינו אוחז בידו”? לא ניתן לומר כך שהרי אם כן אין ההבדל בין משא קל ומשא כבד אלא בין אוחז ואינו אוחז. ועוד, הרי הרמב”ם השתמש בלשון “תופס” ברישא, ובסיפא בלשון “אוחז”. לכן כוונת הרמב”ם היא שאינו אוחז, כלומר אינו מחזיק בידו שלא על ראשו, אלא על ראשו. והשווה לשון רש”י שם בגמ’ צ”ב ע”א ד”ה “אנשי הוצל”: “היו נושאין כדי מים ויין על ראשיהן ואין אוחזין אותם בידים”. וע’ מגיד משנה. אבל עדיין צ”ע למה הדגיש ברישא כשהחפץ כבד שמחזיק בידו, והרי ה”ה כשאינו מחזיק בידו? אלא שמרש”י כן נראה שהמיוחד באנשי הוצל שאין מחזיקין בידים. ואם מחזיקים ביד, הרי זה דרך הוצאה על הראש.
ב. הרמב”ם תולה את זה ברוב העולם. ומשמע שאפילו אם בכל העיר עושים אותו דבר, אין זה נחשב לדרכו אלא תלוי ברוב העולם. כן מסקנת הגמ’ דף צ”ב ע”ב, ונראה שזו כוונת הרמב”ם באמת לומר שלא די בעיר אחת אלא צריך רוב העולם.
אבל עיין רמב”ם הלכות כלאים פרק ה’ הלכה י”ח:
הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו, אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה, הרי זה לא קידש: עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין, רוב העם באותו מקום. כיצד, המקיים קוצים בכרם בערב, שרוצים בקוצים לגמליהם, הרי זה קידש.
הרי שהרמב”ם כתב כאן שתלוי ברוב האנשים שבאותו מקום, ומדוע לא צריך רוב העולם?
ראה המחלוקת שהובאה בגמ’ שבת קמ”ד ע”ב:
דתנן המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש וחכמים אומרים אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ואמר רבי חנינא מאי טעמא דרבי אליעזר שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהם. מידי איריא דערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם.
אם כן לר”א בכל מקום המקיים חייב משום שיש מקום אחד שנוהגין כך. אבל לרבנן רק בערביא הדבר אסור, ואם כן הרי תלוי במקום אחד ומדוע כתב הרמב”ם לגבי מנהג אנשי הוצל שצריך שרוב העולם יעשו כך?
וע’ תוס’ דף צ”ב ע”ב שהקשו מעין זה. ותרצו שבדבר שאם היה לרוב העולם, היו ג”כ עושים כך, אז חייב בעיר אחת. אבל בדבר שגם אם היה לרוב העולם לא היו עושים, לא מועיל מה שעיר אחת עושה כולה. ונראה שכצ”ל לרמב”ם:
אלא שיש לבדוק דבר נוסף: מדוע לא נאמר “אחשביה” כשהוא עושה באופן זה כמו בדף קמ”ד ע”ב לגבי סחיטה ברימונים? עיי”ש בגמ’.
ולכאורה יש לחלק ולומר שאחשביה שייך לומר רק בסחיטה וכיו”ב כשע”י אחשביה גורם שיחשב משקה. כלומר אחשביה הוא על החפצא, אבל אין אחשביה על מעשה. וראיה לכך הוא שיעור הוצאה שנמדד לפי רוב העולם ואפילו אם הוא צריך פחות מכשיעור, בטלה דעתו. ומדוע לא נאמר אחשביה? אלא נראה שלא אומרים אחשביה אלא במקום שחסר שיעור ולא במקום שחסר מעשה. ואחשביה בהוצאה לא גורם שהמעשה יהיה חשוב אלא שהשעור יהיה חשוב. אבל מצאנו גם אחשביה לגבי דברים מסויימים שאחשביה את המעשה עצמו: כגון האוכל עפר לגבי שבועה, אלא שגם שם אחשביה הוא על החפצא, שיחשב אוכל ולא על המעשה. (ועוד על הגדרות של אחשביה, עיין מ”א ריש סימן ש”כ ובבאור הלכה למ”ב שם, וע’ א”ת).
ג. מחלוקת הרמב”ם והראב”ד בהעביר דרך עליו: ע’ גמ’ ח’ ע”ב, ט’ ע”א. ועיי”ש ששיטת הראב”ד היא כהסבר רבנו חננאל וכן סוברים התוספות.
אלא שמדברי הראב”ד למדנו פירוש מחודש בגמ’ “התם נח הכא לא נח”: פשטות ההסבר הוא שבאסקופה אין צריך שינוח ממש כדי שיפטר, אלא שגופו נמצא על המקום פטור לכן נחשב כנח גם אם פיזית החפץ לא נח. וכן כתוב בתוספות הרא”ש בעירובין ל”ג:
דהכי פירושא התם הכא נח כלומר האדם העומד על האסקופה רגליו נחות על האסקופה הילכך כשמביא החפץ כנגדו על האסקופה הוה ליה כנח על האסקופה במקום שרגליו עומדות, אבל בדרבא לא נח האדם על מקום פטור ואע”פ שהעביר חפץ דרך מקום פטור לא הוי כמונח במקום שפטור לפי שהחפץ נגרר אחר המקום שרגלי האדם עומדות.
ולראב”ד נראה שעל האסקופה החפץ נח ממש, ממה שדינה נח במעביר ונח באסקופה. וכך כתב בפירוש בתוס’ רי”ד שבת ו’ ע”א ד”ה ואם נשא ונתן שלשתן פטורים:
אבל אי שקיל מבעל הבית ויהיב לעני בהדיא בלי הנחה על האסקופה בנתים אע”ג דגופו קאי על האסקופה חייב הוא דמאי קא עביד לן אם גופו נח על האסקופה וידו לא נחה כלל אלא עקרה מרשות היחיד והניחה ברשות הרבים.
(וע”ע הוצאה זוטא סימן יז).
ד. היכן עקר והיכן הניח כשהעביר למעלה מראשו? האם עקירת גופו, או שעקר מעל גבי קרקע? ידו של אדם היא חשובה כד’ על ד’: ע’ רמב”ם להלן פרק י”ג הלכה ב’. לכן מי שעוקר מידו של האדם הרי כאילו עקר מעל הקרקע. ובמגיד משנה שם כתב שבירושלמי מובא שכל זה כשידו של העני היא למטה מי’ טפחים. ואם היא למעלה מי’ טפחים היא מקום פטור. ויש חולקים. במשנה ברורה סימן שמ”ז ס”ק ח’ הביא מחלוקת בזה. (ראה הלכות עירובין, ר”א לנגה עמוד 110 הערה 225 והביא שי”א שאדם הוא מקום פטור אף לגבי עצמו, וראה שו”ע הרב בקו”א לסימן שמ”ז של זה לגבי דבר שהונח שם ממקום אחר, ואכ”מ).
אמנם בתוספות עירובין ל”ג ע”א סוף ד”ה והא, נראה שסוברים שגם לגבי האדם עצמו גופו יחשב כמקום פטור: משום שמובא שם במשנה שהנותן עירוב באילן למעלה מי’ אין עירובו עירוב. ואומרת הגמ’ שבאילן רשה”י עוסקים שהוא גובה י’ ורחב ד’. ובסוף תוס’ ד”ה והא שאלו והרי יכול להוריד בלא איסור על ידי שיניח על ידו או על כתפו למעלה מי’ טפחים. ומביא התוס’ הא דאסקופה אם נח פטור. ומוכח מתוס’ שבאופן זה אף לגבי אדם עצמו הוא מקום פטור. אלא שדעה זו אינה מקובלת על הראשונים. והראשונים נחלקו לגבי אדם אחר אם גופו נחשב כמקום פטור כנ”ל מירושלמי. מכל מקום דעת הרמב”ם בדבר זה היא שגם לגבי אחר זה רשות שהוא עומד בתוכה כפי שמשמע ברמב”ם בפרק יג הלכה ב’ וכמ”ש.
ואולי יש לחדש: גם לרמב”ם, כתוס’ עירובין חפץ שמונח על ראשו יחשב למקום פטור. אלא שזה תלוי אם הוא מחזיק אותו או לא מחזיק. ומה שכתב הרמב”ם שהוא מחזיק, זה כדי שיחשב שהחפץ מונח במקום שרגליו מונחות. אבל אם מונח על ראשו חפץ כבד ואינו מחזיק, באמת פטור אבל לא משום שאין דרך, אלא משום שהחפץ מונח במקום פטור. ולכן כתב הרמב”ם שהוא מחזיק בחפץ. ובזה מיושבת הקושיה לעיל שכתבנו מדוע הדגיש הרמב”ם שבחפץ כבד הוא מחזיק, דאל”כ פטור משום שאמנם זה דרכו אבל זה נחשב כמקום פטור. אלא שזה חידוש גדול בדעת הרמב”ם.