רמב”ם שבת פרק יב הלכות ח-יא - מלאכת הוצאה

ה”ח:

הוצאה מרשות לרשות, מלאכה מאבות מלאכות היא. ואף על פי שדבר זה, עם כל גופי תורה, מפי משה, מסיניי נאמרו, הרי הוא אומר בתורה “איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה, לתרומת הקודש; וייכלא, העם מהביא” (שמות לו,ו): הא למדת שההבאה, מלאכה קורא אותה. וכן למדו מפי השמועה, שהמעביר ברשות הרבים מתחילת ארבע לסוף ארבע, הרי הוא כמוציא מרשות לרשות, וחייב.

ה”ט:

אין המוציא מרשות לרשות חייב, עד שיוציא כשיעור המועיל, מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד; ויעקור מרשות זו, ויניח ברשות שנייה. אבל אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר, או שהוציא פחות מכשיעור, פטור. וכן המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע, ברשות הרבים, אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה, ויניחנו בצד אחרת.

ה”י:

הזורק מרשות לרשות, או המושיט, הרי זה תולדת מוציא, וחייב. וכן הזורק או המושיט, מתחילת ארבע לסוף ארבע, הרי זה תולדת מוציא, וחייב. והזורק כלאחר יד, פטור

הלכה יא:

המוציא מקצת החפץ, מרשות משתי רשויות אלו לרשות שנייה פטור עד שיוציא את כל החפץ כולו, מרשות זו לרשות זו. קופה שהיא מלאה חפצים, אפילו מלאה חרדל, והוציא רובה מרשות זו לרשות זו, פטור, עד שיוציא את כל הקופה. וכן כל הדומה לזה, שהכלי משים כל שיש בו כחפץ אחד

אריכות לשון הרמב”ם בהלכה ח’ שלא כבשאר מלאכות: עיין תוס’ שבת ב’ ע”א שכתבו שהוצאה היא מלאכה גרועה. פירוש: שאינה מלאכת יצירה כמו מלאכות אחרות. ע’ אור זרוע ח”ב סימן פ”ב. וכתב נשמת אדם הל’ שבת כלל ט’ סימן י”א, והובא במ”ב ריש סימן שיח, שלכן אין גדר מעשה שבת בהוצאה שנאסר כל היום.

הקושי ברמב”ם לגבי הגדרת אבות ותולדות (להדגיש את הבדלי הגרסה, ברמב”ם הישן כתוב “הוצאה והכנסה מרשות לרשות” ולא כמו בגרסת הרב קאפח וגרסת פרנקל שכתוב רק “הוצאה מרשות לרשות”): א. הרי הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד היא תולדה, ומדוע הרמב”ם לא כתב תולדה של הוצאה כפי שכתב בהלכה י’? אמנם כך משמע בגמ’ צ”ו ע”ב, שסתם זריקה היא תולדה. וע”ש בגמ’ שהכנסה היא תולדה:

מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא הוצאה גופה היכא כתיבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא (שמות לו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה. משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הואי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרשות היחיד דידכו לרשות הרבים. וממאי דבשבת קאי דילמא בחול קאי ומשום דשלימא לה מלאכה כדכתיב (שמות לו) והמלאכה היתה דים וגו’. גמר העברה העברה מיום הכפורים. כתיב הכא ויעבירו קול במחנה וכתיב התם (ויקרא כה) והעברת שופר תרועה מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור.

אשכחן הוצאה הכנסה מנלן סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי ומה לי עיולי מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה.

אמנם בגמ’ ב’ ע”ב אומרת הגמ’ שתנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה. ולכן הרמב”ם לא חילק בין הוצאה והכנסה. ובחידושי הרשב”א בשבת ב’ ע”ב כתב בשם הרמב”ן שרב פפא סובר שגם הכנסה היא אב. ובסוף הביא בשם התוס’ שהכנסה תולדה היא הכנסה של בעל הבית. אבל הכנסת העני העומד בחוץ היא אב. אם הרמב”ם סובר כתירוץ אחרון של רשב”א, יתכן לומר מדוע הרמב”ם כלל הכנסה בהוצאה, אף שבשאר מלאכות הקפיד לחלק מיד בין אבות ותולדות. והסבר החילוק, עי’ תוצאות חיים סימן ו’ אות ה’ שזה משום שלגבי העקירה, הרי בעל הבית כשידו בחוץ הרי יש עקירה ובזמן שעובר רשות, הרי זה כבר נחשב כמונח במקום פטור כיון שידו ברשות אחרת. אבל לגבי העני עדיין שם הרשות עד שמכניסו פנימה. לכן אב הוא רק אם יש שני דברים: גם עקירה והנחה וגם העברת רשות באיסור. אבל כשרגע ההעברה אינו מרשוה”ר ליחיד אלא בשלב בינים שבו החפץ במקו”פ, הרי זה תולדה.

(ובענין יד הפשוטה לרשות אחרת. שו”ע סימן שמ”ז ראה לנגה עמוד 107, אות ה’. ואצלו זוהי האפשרות הראשונה להוצאה (ולעיל דן על טלטול). וראה שו”ע הרב סימן שמ”ז סעיף ז’ שגם לגבי האדם עצמו היא זה מקו”פ, עיין שם ודייק.)

ובזה מיושבת שאלת הראשונים מה ההבדל בין הוצאת עני להוצאת בעל הבית ולמה צריך שני פסוקים (לפי תוס’ ב’ ע”א ד”ה פשט), והתוס’ כתבו שהוצאה מלאכה גרועה ולכן צריך שני פסוקים. ולפמ”ש תוצאות חיים יש לישב מדוע צריך שני פסוקים.

ועוד יתכן שלרמב”ם באמת הכנסה היא אב כמ”ש רשב”א בשם רמב”ן, וכן כתב במרכבת המשנה.

עוד קושי ברמב”ם בהלכה י’: ב. כתב הרמב”ם שהזורק מרשות לרשות הרי זו תולדה, והרי רק הזורק בדיוטה אחת הרי זה תולדה? וע’ כסף משנה. ולכאורה משמע ברמב”ם שהוצאה היא רק כשהוא הולך עם החפץ מרשות לרשות אבל מושיט בכל אופן הוא תולדה. וע’ מגיד משנה שמשמע ממנו שמושיט פירושו רק כשמגרר! ולכאורה צריך לומר כך: שהרי הרמב”ם מיירי בכל מושיט שהוא תולדה, וזה לא יתכן אם הכוונה היא מושיט שמעביר בהושטה כפשוטה. שהרי המשנה של יציאות שבת הם דוגמאות של הושטה ואומרת הגמ’ שתני אבות ותני תולדות. ע”כ שמושיט היינו מגרר. ושורש המילה היא כמו שורש שיט, לשוט במים, היינו גרירה על פני המים היא שייט, וגרירה על פני האדמה היא הושטה. וע’ קושית רע”א, לפ”ז לק”מ.

השוואת הרמב”ם בין עקירה ללא הנחה ובין חצי שעור בהוצאה: בשעור על פרק א’ נדונה השאלה אם יש חצי שעור במלאכת שבת. שהרי יש מקום לומר בכלל שיש דין חצי שעור רק באיסורי אכילה. רש”י כתב בדף עד ע”א שחצי שעור במלאכות שבת אסור מן התורה. ואילו לגבי עקרה בלא הנחה כתב רש”י (ג. ע”א) שזה רק מדרבנן. וחילק המאירי בין חצי שעור וחצי מלאכה, אבל הרמב”ם נראה שלא מחלק, שהרי דימה כאן את עקר ולא הניח למוציא פחות מכשיעור.

וברמב”ם בפרוש המשניות בפרק א’ כתב בפירוש לגבי זה עוקר וזה מניח:

והדמיון על זה אם כתב שמעון א’ ביום השבת וכתב שמעון ב’ אעפכ שנגמר השם משניהם יחד וזהו שתי אותיות והוא שעור הכותב אעפ”כ שניהם פטורים.

הרי מפורש שגם חצי שעור הוא כמו זה עוקר וזה מניח. ע’ תוצאות חיים סימן ח’. וכן דעת הרשב”ם במסכת בבא בתרא ששעורי שבת הם מדין מלאכת מחשבת, ואם כן כשחסר שעור הרי יש חסרון במלאכת מחשבת, ואין זו חצי שעור של מלאכה אלא אינו מלאכה.

בהלכה יא: המוציא מקצת חפץ פטור וכ’. וע’ מגיד משנה מה שלמד מרש”י שאם מוציא חצי ועוד חצי פטור. וע’ להלן פי”ח הכ”ח המוציא קופת הרוכלים אע”פ שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת שם הוצאה אחד הוא.

וע’ תוס’ בגמ’ צ’ ע”א שהתקשה מאי קמ”ל. והגר”א כתב בשנות אליהו, והביאו אפיקי ים סימן ד’ ענף ח’ שנפ”מ אם היתה ידיעה בין הוצאה להוצאה של כל מין. וצריך לומר לפי הגר”א שהיתה הנחה באמצע, וידיעה, ושוב עקירה והנחה, ובכ”ז חייב אחת משום אגד כלי. וצריך עיון למה חייב אחת הרי הוציא חצי חפץ?

חקירת האפיקי ים, האם ההעברה היא עיקר המלאכה או העקירה ברשות אחת וההנחה ברשות אחרת, ועקירה והנחה היא רק תנאי לחיוב. ע’ ח”ב סימן ד’ ענף ח’. ונפ”מ היא אם הוציא ולפני הנחה נודע לו האיסור, וחזר ושכח, למ”ד יש ידיעה לחצי שעור לחלק. אם כן האם הידיעה מחלקת, תלוי האם הנחה בעצם האיסור או לא. ואם כן צודק הגר”א שאם נודע בנתיים, גם אם לא נח, אם חסרה רק הנחה, היה יכול להתחייב על כל אחד. ועיי”ש שאפיקי ים דחה את זה וסובר שודאי העקירה היא חלק מן המלאכה ולא רק תנאי (ע”ע הוצאה זוטא סימן ב’).