א. יסודות עקירה והנחה על גבי מקום ארבעה.
ב. בהלכה ד’ כתב הרמב”ם:
היה עומד באחת משתי רשויות, ופשט ידו לרשות שנייה, ונטל משם מים מעל גבי גומה מלאה מים, והוציאן, חייב: שהמים כולן, כאילו הן מונחין על הארץ. אבל אם היה כלי צף על גבי מים, ופירות על גבי הכלי, ופשט ידו ולקח מן הפירות, והוציא, פטור: שהרי לא נחו הפירות על גבי הארץ, ונמצא שלא עקר מעל גבי מקום ארבעה. ואין צריך לומר, אם היו הפירות צפין על פני המים, והוציאן שהוא פטור. וכן אם היה שמן צף על פני המים, וקלט מן השמן, והוציאו פטור.
הרמב”ם כתב כאן את דין העוקר פירות מכלי צף, פירות צפים ושמן שצף על גבי מים.
מקור הרמב”ם הוא בשבת דף ה’ ע”ב עיי”ש. ולכאורה הגמ’ מיירי בהנחה: “היינו הנחתו”, ומדוע כתב הרמב”ם שזה לגבי עקירה? וע’ רש”י ד”ה מהו דתימא (שמים על גבי מים לאו היינו הנחתן) “דתהוי עקירתו עקירה דהא ניידו ואזלו”. ולפי טעמו של רש”י הרי לא צריך להיות הבדל בשאלה זו בין עקירה להנחה, שהרי אם אין זו הנחה משום שניידי הרי גם הנחה אינה.
בפרק י”ד הלכה כג כתב הרמב”ם:
בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה, מלא מים, וזרק לתוכו חפץ, ונח על גבי המים, חייב, שאין המים מבטלין המחיצות; היה מלא פירות, וזרק לתוכו, פטור, שהרי מיעטו הפירות את שיעורו.
לכאורה זה החלק השני של הסוגיה (דף ק’ ע”א), והרמב”ם כאן מיירי לגבי הנחה ולא לגבי עקירה. מדוע הביא הרמב”ם חלק בפרק יג וחלק בפרק יד, ומדוע כאן לגבי עקירה וכאן לגבי הנחה? אלא שבפרק יג עוסק הרמב”ם בגדרי עקירה והנחה ובפרק יד עוסק הרמב”ם בהלכות מחיצות. החידוש שבפרק יד הוא שהבור נחשב לרשות היחיד. ולענין זה כתב הרמב”ם את הדין לגבי הנחה, ועדיין צריך בירור.
אלא שביחס להלכה שבפרק יד יש מחלוקת בין רש”י לרמב”ם: רש”י בדף ק’ ע”א כתב שזרק לבור מידי דנייח כגון אבן או מים. אבל ברמב”ם לא כתב שזרק דוקא אבן אלא כתב “חפץ”, וצריך לברר מה מחלוקת רש”י ורמב”ם.
וכן יש לברר מדוע לרמב”ם בזרק חפץ על גבי מים אין חסרון של אגוז על גבי מים?
יש להקדים ולברר דבר נוסף: ע’ תוס’ ה’ ע”ב ד”ה אגוז, הקשו על אגוז על גבי מים מספינה על גבי מים. וכן הראב”ד הקשה כן. אבל עיין רשב”א שקושיה זו קאי על אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים. וקשה, מדוע לא שאל הרשב”א כמו שהקשה התוספות, על אגוז על גבי מים?
אלא יש לשים לב לעוד הבדל לכאורה בין הגמ’ לרמב”ם: הטעם שכתב הרמב”ם בפרק יג הוא שלא עקר מעל גבי מקום ד’ על ד’. וזה אמנם הנושא של הפרק. אבל צריך עיון שהרי בגמ’ לא אמרו טעם זה אלא משום שנייד (וכן ברש”י דף ה’ ע”ב ד”ה מהו דתימא), ולמה הרמב”ם שינה?
אבל נראה שישנן שתי הבנות בבעיה של הנחה על גבי מים: לרש”י החסרון הוא כאמור משום שנייד. אבל ע’ ראב”ד בשיטה מקובצת בבא מציעא שכתב טעם אחר שעולה מתוך תירוצו לשאלת התוס’: אף על פי שאין זה נייד, אבל מכל מקום הרי זה מונח באויר, והנחה על גבי משהו בעינן. ולכאורה ההשוואה שהגמ’ עושה בדף ק’ לסוגיה זו עם מחלוקת ר’ יוחנן בן נורי ורבנן מובנת יותר לשיטת הראב”ד, שהרי שמן על גבי מים לא נייד כיון שנמצא בכלי, אלא הוא כמונח באויר.
עיין ברמב”ם פרק יד הלכה יז:
נעץ קנה ברשות היחיד, אפילו גבוה מאה אמה, וזרק מרשות הרבים, ונח על גביו, חייב: שרשות היחיד, עולה עד לרקיע.
וכתב על זה המגיד משנה, שלדעת הרמב”ם ברשות היחיד אין צריך הנחה על גבי מקום ד’ על ד’. ולכן זרק ונח על גבי קנה אין צריך מקום ד’. אלא שצריך עיון מדוע לא הביא כלל זה הרמב”ם בתחילת פרק יג, שם הביא את דיני עקירה והנחה. מכל מקום יש לומר שלדעת הרמב”ם גם הנחה על גבי מים דינה כמו הנחה על גבי קנה ואין צריך הנחה על גבי מקום ד’.
מכל מקום על פי זה יש ליישב את הרמב”ם לגבי הנקודות הנ”ל. בפרק יד כתב הרמב”ם זרק על גבי מים ולא כתב שמיירי באבן, ומשמע שגם דבר שמונח על גבי מים חייב, ומשמע שגם דבר שצף על גבי מים. הטעם הוא משום ששם מיירי ברשות היחיד, וברשות היחיד אין צריך הנחה על גבי מקום ד’ ולכן גם אם צף על גבי מים זוהי הנחה. ולכן הרמב”ם דן שם על הנחה, משום שרק הנחה ברשות היחיד צריך על מקום ד’ אבל עקירה צריך מקום ד’ גם ברשות היחיד. ובפרק יג הרמב”ם מדבר על עקירה דוקא, משום שאם היה מדובר על הנחה הרי זה היה נחשב לנח כיון שמיירי ברשות היחיד, עפמ”ש.
ואמנם לשיטת רש”י גם כן ברשות היחיד אין צריך הנחה על מקום ד’ (דף ז’ ע”א ד”ה חייב), ואם כן מדוע רש”י מסביר את הבעיה בזרק לבור מלא מים שמיירי דוקא באבן או מים? אלא שרש”י לשיטתו שהחסרון בעקירה מעל מים הוא משום שהחפץ לא נייח אלא נייד. ולפי זה לא תועיל גם הנחה ברשות היחיד על מים (ובלאו הכי יש לומר שאף שאין צריך הנחה על מקום ד’ מכל מקום צריך הנחה על גבי משהו, ומים הם כהנחה על גבי אויר ואפילו פחות ממשהו).
ולכן מובן גם מה ששאלנו על פי הרשב”א, מדוע הקשה את הקושיה מספינה על אגוז בכלי ולא מאגוז על גבי מים. יש לומר שהרשב”א הבין שבאגוז על גבי מים יש שני חסרונות: גם משום שאין זה מקום ד’ וגם משום שנייד. ולכן לא הקשה הרשב”א מאגוז על גבי מים, משום שודאי שאני מספינה, שאינו מקום ד’. לכן הקשה הרשב”א דוקא מאגוז בכלי וכלי על גבי מים שהחסרון שם הוא רק משום שנייד. ועל זה קשה מספינה. מכל מקום את ההערות על הרמב”ם יש לישב לפי שיטה זו כמ”ש.