כתב הרמב”ם:
כל כלי המלחמה, אין יוצאין בהן בשבת. ואם יצא, אם היו כלים שהן דרך מלבוש, כגון שריון וכובע ומגפיים שעל הרגליים הרי זה פטור; ואם יצא בכלים שאינן דרך מלבוש, כגון רומח וסיף וקשת ואלה ותריס הרי זה חייב.
מקורו של הרמב”ם הוא במשנה שבת ס’ ע”א וס”ג ע”א. וע’ מגיד משנה.
ובגמ’:
תניא אמרו לו לר”א רבי מאחר דתכשיטין הן לו מפני מה הן בטלין לימות המשיח אמר להן לפי שאינן צריכין שנאמר לא ישא גוי אל גוי חרב.
הקשה הלחם משנה בהלכות תשובה פ”ח הלכה ז’ שפסק הרמב”ם שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד (ע’ תחומין ח”ה עמוד 514 מהרב יהודה שביב ובשם הגר”א הביא שם שיש שני ימות המשיח, אם זכו אז ימי משיח בן יוסף, ואין בינם לבין עוה”ז אלא שעבוד מלכויות. ואח”כ יש ימות משיח בן דוד ואז וגר זאב עם כבש).
וע’ ערוך השלחן סימן ש”א סעיף נ”א שחידש שכל המחלוקת היא רק לגבי מי שאינו בעל מלחמה, אבל הבעל מלחמה שעובד בצבא המלך, הם כבגדיו. והביאו הרב גורן ב”משיב מלחמה” ח”ב שער ד’ סימן ס”א. וע’ שם שהתקשה בראיתו של ערוך השלחן מרע”ב ולא ברור למה כוונתו של העה”ש. וכוונתו נראה שהיא למשנה ב’ שם ברע”ב ד”ה מגיפין. היתר זה של ערוך השלחן הוא כפול: גם לגבי טלטול במקום שאין ערוב, הרי זה תכשיט וגם לגבי שאלת הלכות מוקצה, אם זה תכשיט ודאי שאין זה מוקצה.
אלא שכתב ערוך השלחן שכל זה רק אם הוא לבוש ולא אם הוא נושא ביד. והרמב”ם הנ”ל כתב “ואם יצא בכלים שאינם דרך מלבוש כגון רומח… הרי זה חייב”, האם כוונת הרמב”ם שאם יחשב לתכשיט הרי מותר גם אם זה ביד ולא לבוש, וכל האיסור של רומח הוא משום שזה אינו תכשיט. או שהיה חייב על רומח אף אם הוא תכשיט, מפני שאינו לבוש?
המגן אברהם דן בשאלה זו לגבי מקלות טיול שהם עשויים כתכשיט. האם מותר ללכת בהם בשבת? ע’ ש”א ס”ק כז שכתב המ”א שאסור אם לוקח ביד.
אבל לכאורה מלשון השו”ע סי’ ש”א סעיף ז’ משמע שהאיסור ברומח קשת ותריס הוא רק משום שאינם תכשיט:
כל היוצא בדבר שאינו תכשיט ואינו דרך מלבוש… הלכך לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת… ולא בכלים שאינם תכשיט.
ומשמע שהחסרון בדברים אלו אינם משום שלוקח ביד אלא החסרון הוא משום שאינם תכשיט. ומוכח שאם היה תכשיט היה מותר אף אם הם ביד.
ובאמת אף ממגן אברהם עצמו שכתב בס”ק כ”ז שגם לר”א המתיר אינו מותר לילך כשהם בידו משום מראית העין. ולכאורה מה הקשר למראית עין? הרי או שמותר או שיש איסור חטאת. אלא שמדובר שמחזיק ביד ממש, וע”ז מיירי מ”א, ואסור רק משום מראית העין. ואם כן בנשק, אם לחייל הרי זה תכשיט, אם כן אם נאמר שכאן אין מראית עין, הרי מותר לכתחילה.
וכן מוכח מגמ’ ס”א ע”ב לגבי קמיע, “כיון דמסי אף על גב דנקיט ליה בידיה נמי שפיר דמי”. ובגמ’ שאלה “והתניא רבי אושעיא אומר ובלבד שלא יאחזנו בידו ויעבירנו ד’ אמות ברשות הרבים” ושאלו התוס’ שאולי משום מראית עין אסור?
וראה תפארת ישראל על משניות, אות ל”ה שכתב על “וחכמים אומרים אינם אלא לגנאי” שאם היה תכשיט היו חכמים מתירים אף שחנית ודאי מטולטל בידו. וכתב התפא”י שמכאן שמותר להוציא מטה שיש עליו כפתור נאה, לכרמלית.
וע’ “מלומדי מלחמה” סי’ ס”ח שכתב לסמוך בשעת הצורך על ערוך השלחן, אלא שהעיר שאם יש לחייל גם אקדח בכיס, הרי לזה לא שייך שום היתר.
אלא שיש גם לדון על הנשק בנוגע למוקצה: האם זה כלי שמלאכתו לאיסור? האם כלי נשק שמיועד למלחמת מצוה הוא כלי שמלאכתו לאיסור או להיתר? ע’ הגדרת הרמב”ם לכלי שמלאכתו לאיסור להלן בפרק כ”ה הלכה ב’. הרב גורן שם (עמוד נד) רצה לתלות את זה בשאלה אם שבת הותרה או דחויה אצל פיקוח נפש. ולפי חידושו שמלחמה בשבת היא בגדר של הותרה מ”עד רדתה”, ולא מ”וחי בהם”, הרי גם הנשק הוא כלי שמלאכתו להיתר. (ואמנם ראיה לדבריו הוא הריב”ש בתשובה ק”א שכתב שמותר לעשות דברים גם שלא לצרכי המצור). וע’ רמב”ם פרק ב’ שבת הלכה כו, שלמד דין המצור מ”עד רדתה”. הקושי הוא כמובן מהלכה כד שם שלא הזכיר את “עד רדתה” ומשמע שזה כן היתר של פיקוח נפש. ואכמ”ל.
אמנם יש לדון כיון שהנשק ברובו משמש לאימונים, וע’ מ”ב סימן ש”ח ס”ק י’ שאם רוב שימושו לאיסור הרי זה כלי שמלאכתו לאיסור. אבל השאלה כאן היא משום שהשימוש העיקרי של הנשק הוא לצורך מלחמה המותרת. וע’ בבאור הלכה שם אם רוב שימושו הוא לאיסור ועיקר שימושו הוא להיתר. ועוד יש לדון אם עצם ההרתעה שבנשק זהו גדר של שימוש, ואם כן יתכן שרוב שימושו להיתר. (ולכאורה יש לדון בסכין של מילה, אם לא היה מוקצה מחמת חסרון כיס, האם היה כלי שמלאכתו לאיסור. לפוסקים שכל מוקצה מחמת חסרון כיס צריך להיות גם כלי שמלאכתו לאיסור, אם כן יש ראיה לעניננו. שהרי סכין של מילה הוא כמו נשק שמיועד לצורך היתר).
וע”ע מ”ש בתורת המועדים שם על דברי יוסף בן מתתיהו ומ”ש עליו הרב נריה ז”ל ב”מלחמות שבת”.