כתב הרמב”ם בהלכה א’:
אסור להוציא משא על הבהמה בשבת, שנאמר “למען ינוח שורך וחמורך” (שמות כג,יב) אחד שור ואחד חמור, ואחד כל בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה, אף על פי שהוא מצווה על שביתתה, אינו לוקה, לפי שאיסורו בא מכלל עשה; לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת, והיה עליה משאוי פטור.
ובהלכה ג’ מוכח שיש איסור שביתת בהמתו בכל מלאכה ולאו דוקא באיסור הוצאה. ובהלכה ב’ כתב:
והלא לאו מפורש בתורה, שנאמר “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובת ועבדך ואמתך ובהמתך” (שמות כ,ט) שלא יחרוש בה, וכיוצא בחרישה; ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקין עליו.
ומה שכתב הרמב”ם “וכיוצא בחרישה” יש לומר שכוונתו היא כמ”ש לעיל בפרק ו’ הלכה כב לגבי המשלח כלבים לצוד. וכן יש לדמות דש על ידי בהמה. אלא שלהלן נברר, האם לדעת הרמב”ם אם כן מחמר כלול בפסוק זה, או שזה רק איסור עשה? לכאורה מרמב”ם זה מוכח שיש לאו במחמר, שאם לא כן לא לוקים על מחמר משום שמחמר לא כתוב בפסוק בכלל ולא משום שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בי”ד.
ובהלכה ג’ כתב שאסור להשאיל או להשכיר בהמה גסה לגוי, שלא יעשה בה מלאכה והרי הוא מצווה על שביתת בהמתו. אם כן יש עשה של שביתת בהמתו בכל מצב, גם בלא מחמר.
האם יש לאו במחמר או שיש רק עשה: לא ברור ברמב”ם אם יש לאו במחמר. לפי הכלל ש”פטור” היינו פטור אבל אסור מדרבנן, כמ”ש בפ”א ה”ג (ובפירוש המשניות בפרק מי שהחשיך כתב הרמב”ם שאיסור מחמר הוא פטור “וכבר הודעתיך שפטורי שבת פטור אבל אסור”, אם כן הרמב”ם עצמו רמז לכך. ואם כן במחמר יש רק חיוב עשה, והלאו המפורש, הוא כמ”ש בה”ב, לעושה מלאכה עם הבהמה, כגון חרישה. וכן משמע בחינוך בדעת הרמב”ם, ע’ חינוך מצוה לב (ע’ קמ”ו בהוצאת מכון ירושלים). ובמנחת חינוך צ”ע משום שבקטע ששייך לשביתת בהמה כתב שמחמר יש בו רק עשה. ובהמשך בקטע ששיך לאיסור מחמר כתב שיש לאו במחמר, ובשני המקומות כתב את זה בשם הרמב”ם, וצ”ע. ובמגיד משנה על הרמב”ם כתב בשם הרמב”ן בשבת שכן דעת הרמב”ם שיש רק עשה במחמר ולא לאו (ומה שציין ברמב”ם פרנקל גם את הרמב”ן בהשגות לספר המצות, לא נראה כן שם, ואדרבה משמע שם שלמד ברמב”ם שיש לאו במחמר). ולשון הרמב”ן בשבת קנ”ג ע”ב:
והר”ר משה כתב בפ”כ מהלכות שבת שאם הוציא משא על הבהמה אע”פ שהוא מצווה על שביתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה, ואחז”ל שהלאו המפורש בתורה לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך הוא שלא יחרוש בה ולדבריו המחמר אחר בהמתו אין בו איסור אלא משום שביתת בהמה.
עכ”ל הרמב”ן. וכן במרומי שדה בשבת שם כתב: “דמבואר ברמב”ם בפ”כ מהל’ שבת, דדיני שביתת בהמתו ומחמר הכל אחד”.
לפי דברים אלו מיושבת קושית הראשונים בשבת קנ”ג ע”ב, ששואלת הגמ’ “והלא מחמר”, והקשו (ע’ רשב”א) מדוע לא שאלה הגמ’ שהלא מצווה על שביתת בהמתו מדאוריתא. ולרמב”ם הרי ברור שכל מחמר הוא משום שביתת בהמה ולא איסור בפני עצמו. אלא שמלשון הגמ’ “ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה” מוכח שזה לאו בפני עצמו.
אבל מגיד משנה הבין את הרמב”ם אחרת, שיש לאו במחמר אלא שאין מלקות וכוונת הרמב”ם “פטור” היינו ממלקות. וכן דעת הרשב”א ששאל בשבת קנג ע”ב מדוע לא שאלה הגמ’ שהלא חייב משום שביתת בהמתו. ותירץ שהגמ’ היתה מתרצת שמיירי בחמור שאינו שלו. ומוכח שלרשב”א אלו שני איסורים נפרדים, מחמר ושביתת בהמה, זה לאו וזה עשה.
(וכן רמב”ן בספר המצות הבין ברמב”ם שיש איסור לאו:) וע’ רמב”ן בהשגות לספר המצות שורש יד, שכתב שהבה”ג שמנה “לא תעשה כל מלאכה דלאו מאבות מלאכות שבת”, כוונתו ללאו דמחמר שנלמד מ”לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך”. וזה לאו בפני עצמו שלא לחמר אחר בהמתו שיש עליה משוי. וא”כ דעת הרמב”ן שאין זה עשה אלא לאו, ועיי”ש שכתב כן בדעת הרמב”ם. ועוד כתב הרמב”ן שאין מלקות משום שזה לאו שאין בו מעשה, משום שהאדם לא עושה מעשה כשמחמר. ולא משום שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בי”ד, ראה חינוך מצוה לב (קמז) שהביאו.
וברשב”א הנ”ל מוכח שבשביתת בהמתו, אסור דוקא בבהמתו. אבל איסור מחמר יש אפילו בבהמה של אחר. אבל ברמב”ם נראה ששניהם היינו הך אפילו אם נאמר שיש ממש לאו במחמר. הרמב”ם הרי לא חילק ואף במחמר דוקא בשלו. (וכ”כ הנציב בשו”ת משיב דבר סימן כג).
וע’ אגלי טל מלאכת חורש אות ז’ שהסביר מהו מחמר, ובאות ח’ כתב שיש מחלוקת אם רק שביתת בהמה היא רק בבהמה שלו, או גם איסור דמחמר הוא רק כשהבהמה שלו. ולדברינו הרי זה מחלוקת הרמב”ם והרשב”א.
וצריך עיון בהלכה ו’ ברמב”ם, (האם מוכח שמחמר ושביתת בהמה הם שני איסורים נפרדים?) שהרי בגמ’ מוכח שאם אין עקירה והנחה אין איסור מחמר. וברמב”ם כתב שאם מנהיג אפילו בקול יש איסור מחמר בשבת. וקשה, שהרי בגמ’ משמע שאין שום איסור בהנהגה, וע’ מגיד משנה שהבין שיש איסור בכל הנהגה אפילו אם אין עקירה. ובערוך השלחן סימן רס”ו אכן באר את דעת הרמב”ם שיש איסור במחמר גם בלא עקירה והנחה. אלא שאיסור שביתת בהמה הוא רק בעקירה והנחה. ולדעת הרמב”ם במי שהחשיך מותר לשים על גבי בהמה אבל אסור להנהיג אותה בקול.
ובשו”ע סימן רס”ו כתב שיש אומרים שצריך שלא ינהיג אותה בקול, ואף שזו דעת הרמב”ם, מכל מקום משום שפשטות הגמ’ לא משמע כך, ואפילו משמע אחרת, לכן הביא את הרמב”ם כי”א.
וע’ מנחת חינוך שבתחילה דן אם נשים חייבות בשביתת בהמה, שהרי פטורות ממ”ע שז”ג. ואין כן לאו ג”כ שיתחייבו בגלל הלאו. אלא שזה גמ’ מפורשת בשבת נד ע”ב שפרתו של ר”א היתה יוצאת ברצועה, ובגמ’ שלא שלו היתה אלא של שכנתו אלא מתוך שלא מיחה נקראת על שמו.
וע’ מנחת חינוך שדן באמת מדוע נשים חייבות, וכתב על פי ריטב”א בקידושין שכתב שצריך מיעוט למילה אף שהיא מ”ע שזמן גרמא, משום שפטור זה הוא רק על מצות שבגופו. ולפי זה א”ש. ובהערה למנח”ח (קפ הערה ב’) הביא ר”ן שבכל מעשה שבת איש ואשה שוים.
דבר נוסף: באבן העוזר על סימן שכ”ח שם דן על העמדת עלוקה, כתב שיש איסור משום שביתת בהמה אם העלוקה שלו. וע’ אגלי טל סעיף ח’ באות יב ס”ק ה’, ששאל אף אם אין משום שביתת בהמה, מדוע לא יהיה איסור מחמר? אלא שאם עושה להנאה אין זה משום מחמר, והעלוקה מרצונה ולהנאתה מוצצת דם. כמו שמותר לשים את הבהמה על גבי עשבים בשבת ואינו חושש. ולכן ישב שם משום המשסה כלבים אחר החיה שיצוד הוא רק מדרבנן, ולמה לא יהיה אסור מן התורה משום מחמר? אלא שכשהכלב רודף מחמת שיסוי הוא עושה כן להנאתו ולהפיג את כעסו, ואין בזה משום מחמר.
וע’ עוד בכלי חמדה פרשת יתרו. וע’ מקורות רמב”ם פרנקל. ובמשיב דבר לנצי”ב.