כתב הרמב”ם בהלכה ו’ דין מי שהחשיך בדרך ולא היה עמו גוי, איך מניח על גבי בהמה. ובשעור הקודם נדונה שאלת הקשר שבין שביתת בהמה ובין מחמר.
ולעיל בפרק ו’ הלכה כב כתב הרמב”ם את דין מי שהחשיך שנותן לגוי.
כתב הרמב”ם בהלכה ז’:
היה עימו חירש שוטה וקטן, מניח כיסו על החמור, ואינו נותנו לאחד מהן, מפני שהן אדם מישראל. היה עימו חירש שוטה וקטן, ואין עימו בהמה נותנו לשוטה; שוטה וקטן, נותנו לשוטה; חירש וקטן, נותנו לאיזה מהם שירצה. לא הייתה עימו בהמה, ולא נוכרי, ולא אחד מכל אלו, מהלך בו פחות פחות מארבע אמות. ואפילו מציאה שבאת לידו, מהלך בה פחות פחות מארבע אמות: אבל קודם שתבוא לידו אם יכול להחשיך עליה, מחשיך; ואם לאו, מוליכה פחות פחות מארבע אמות.
ע’ מגיד משנה שלדעת רמב”ן ורשב”א גם כשנותן לחרש וקטן צריך לתת כשהולכים ולקחת לפני שעומדים. אבל ברמב”ם משמע שאין הגבלה לכך. ומשום שבהמה חמור יותר משום שחייב בשביתתה. אבל קטן אם נותן לו מערב שבת, לא החמירו אצל מי שהחשיך. ובהגהות הרמ”ך תמה על הרמב”ם איך מותר לתת לקטן כשאינו מהלך, והרי כתוב לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים.
דין טלטול פחות פחות מד’ אמות כתוב בגמ’ “עוד אחרת היתה ולא רצו לגלותה מטלטלו פחות פחות מד’ אמות” והובא במגיד משנה. אלא שא”כ מדוע זה הובא להלכה, אם לא רצו לגלותה? אלא שלא רצו לגלותה כשיש עצה אחרת אבל אם אין עצה אחרת אפשר לגלות, כ”כ בית יוסף סימן רס”ו.
אלא שהרמב”ם התיר טלטול פחות מד’ אמות גם במציאה. וכן לעיל בפרק ו’ כתב הרמב”ם שמציאה אין היתר לתת לגוי אלא לטלטל פחות מד’ אמות.
אלא שבתחילת הסוגיה נאמר שם:
מאי טעמא שרו ליה רבנן למיתב כיסיה לנכרי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא שרית ליה אתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים. אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא. פשיטא כיסו תנן מהו דתימא הוא הדין אפילו מציאה והאי דקתני כיסו אורחא דמילתא קתני קא משמע לן. ולא אמרן אלא דלא אתי לידיה אבל אתי לידיה ככיסיה דמי. איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה לידו מהו כיון דאתא לידיה ככיסיה דמי או דילמא כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי תיקו.
לכן חלקו על הרמב”ם כל המפרשים כמו שכתב המגיד משנה כאן, וסוברים שבמציאה אסור פחות מד’ אמות. אלא שמקורו של הרמב”ם, עפמ”ש במ”מ כאן הוא מתפילין שמכניסן פחות מד’ אמות, אם אינו יכול ללובשן ואינו יכול להחשיך. ע’ לעיל פרק יט הלכה כ”ג.
וראה רשב”א כאן שהביא בשם הרמב”ן את סברת הרמב”ם ומה שהקשה עליו.
וראה תשובת הרמב”ם לחכמי לוני”ל שהובאה במגדל עוז. ותשובה זו היא גם בפאר הדור סימן לה. שכל החילוק בין מציאה וכיס הוא רק לענין לתת לנוכרי ובהמה. אבל לענין פחות פחות מד’ אמות היא אינה שנויה במשנה כדי שיאמר רבא דוקא כיסו. ולכן גם מציאה מותר.
וע’ תשובת חתם סופר או”ח סימן פב שהוכיח כשיטת הרמב”ם מגמ’ יז ע”ב גבי גזירת יח דבר: “ואידך אמר ר’ חייא בר אמי משמיה דעולא אף מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנוכרי בו ביום גזרו”. ומה שייך שגזרו, הרי אדרבא יש כאן קולא? אלא ע”כ שהיתר של פחות פחות מד’ אמות היה ידוע קודם. אלא שגזרו בכיס שלו משום שאדם בהול שלא לטלטל פחות פחות מד’ אמות. וכל זה בכיס שגזרו. אבל מציאה נשאר על הדין הקודם שמותר רק בפחות מד’ אמות.
ומה שרבא לא הביא דין זה בתחילת הסוגיה, כתב חתם סופר, משום שכל ההיתר הוא בכלים שאינם מוקצים. שהרי אפילו אמירה לנכרי לא התירו אלא טלטול פחות מד’ אמות. אבל רבא הרי מיירי בכלים מוקצים, ובאלו אין שום היתר.
אלא שאכן יש לדון האם התירו כאן טלטול מוקצה או לא, שהתירו רק אם אין חשש מוקצה. (וגם לרמב”ם הרי התירו כיסו פחות מד”א, וע”כ הרי התירו גם מוקצה).
לפי דברנו, הרי דעת הרמב”ם שמי שהחשיך הוא גזירה ולא קולא. ולכן כתב שבמציאה גם כן יש היתר של פחות פחות מד’ אמות. ואם כן לא יתכן ללמוד מכאן קולא לגבי מוקצה, שהרי אדרבא אין כאן קולא אלא גזירה. אבל אם נפרש בגמ’ שיש כאן היתר מיוחד, הרי יתכן שהתירו גם מוקצה.
וע’ ר”ן על הרי”ף (ס”ו ע”א) בשם בעלי התוספות, שמהא שמעינן שמותר לטלטל מעות מפני ליסטים. ורמב”ן חולק עליו. ונראה לי שהשאלה תלויה גם בשאלה הנ”ל האם יש כאן קולא או שיש כאן חומרא לעומת ההיתר של פחות פחות מד’ אמות.
וראיה לראשונים הסוברים שלא התירו כאן משום הפסד, שהרי לדעת התוס’, אם ההיתר מבוסס על הפסד ולא על חשש שיעבור על איסור גדול יותר, מדוע אסור לומר לגוי לכבות שריפה, והרי מה ההבדל בין טלטול ד’ אמות על ידי גוי שהתירו משום הפסד ואיסור כיבוי שלא התירו (וע’ מנחת כהן, משמרת השבת פרק ראשון). ובודאי שאם אסרו שבות שאין בו מעשה, היינו אמירה לעכו”ם בדליקה, שיאסרו גם שבות שיש בו מעשה, כגון טלטול מוקצה משום הפסד.
ויש לשים לב, שהרמב”ם לעיל בפרק ו’ הלכה כג כשדן על נתינת כיסו לנוכרי במי שהחשיך, כתב שהתירו משום שאדם בהול על ממונו. וכן לשון הרמב”ם להלן פרק כג הלכה כ’ שבדליקה אדם בהול על ממונו. ויש לדקדק שבדליקה יש יותר חשש, והרי הוסיף הרמב”ם שם “ואי אפשר שישליכנו”. ולכן בדליקה התירו רק מזון שלש סעודות ולא יותר.
ועל הקשר לדליקה, מדוע התירו כאן יותר, ע’ ר”ן על רי”ף (ס”ו ע”א ברי”ף). שם הביא דעת התוס’, רמב”ן, והר”ן. לתוס’ אכן לחצר המעורבת מותר להציל את הכל. לרמב”ן החילוק הוא, שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו שיזרוק ממונו שאוחז בידו. ולכן התירו יותר במי שהחשיך. לדעת הר”ן שכלל הפסד שהוא נופל פתאום, אי שרית ליה אתי לכבויי.
לרמב”ם נראה שבדליקה לכן הוסיף הרמב”ם “ואי אפשר שישליכנו”, היינו לכן התירו כל מה שבידו. אבל בדליקה, החשש הוא שיכבה אם יעסוק יותר מדאי בדליקה ולכן התירו רק מזון שלש סעודות, ולשון הרמב”ם: “שנמצא מתייאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי”.
ולהלכה בענין טלטול מוקצה: דעת התוס’ שמותר, ודעה זו הובאה בשו”ע סימן של”ד סעיף ב’ וע’ מ”ב שם אות ו’ שהיתר זה נלמד ממי שהחשיך. אם כן לדעת התוס’ הטעם של ההיתר אינו משום חשש שיעבור על איסור אלא שהתירו משום הפסד. אבל מרמב”ם לא משמע כן אלא הטעם הוא כדי שלא יעבור על איסור ויתכן שזה כמו שאמרנו שזה חומרא ולא קולא. אלא שיש כאן בעיה נוספת לכאורה, שהרי כשמוליך פחות מד’ אמות הרי הוא גם מטלטל מוקצה, וא”כ מדוע לא עדיף לתת לנכרי. אלא שיש לומר כפי שלגבי מוקצה כשטלטל לצורך גופו מותר לטלטל הלאה, והטעם מבואר בתוס’ כיון שזה דומה לעוקר חפץ ממקום למקום והוציאו שאינו חייב, ולכן גם טלטול מוקצה לא נאסר במקום שלא יכול לבא לידי איסור הוצאה.
היתר נוסף למדנו מסוגיה זו: ע’ מ”ב רס”ו ס”ק י”ז, שאמנם מהלך פחות מד”א אבל לגבי הכנסה לביתו יכניס כלאחר יד ומותר במקום הפסד. ולפי מ”ש הרי יתכן שאין ללמוד מכאן היתר משום ששם הותר רק משום חשש שלא יעבור על איסור דאורייתא. ומתאים עם מ”ש מ”ב בסימן של”ו ס”ק מ”ו, ועיין לוית חן שהגרע”י חולק עליו. חיי אדם, הלכות שבת, כלל ס”ב סעיף ה’. במקום הפסד התירו מלאכה דרבנן כלאחר יד בצנעה.