הלכה יד:
כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, כך הוא מצווה על שביתת עבדו ואמתו; ואף על פי שהן בני דעת, ולדעת עצמן עושין, מצוה עליו לשומרן ולמונען מעשיית מלאכה בשבת, שנאמר “למען ינוח שורך וחמורך, ויינפש בן אמתך והגר” (שמות כג,יב).
עבד ואמה שאנו מצווין על שביתתן, הם עבדים שמלו וטבלו לשם עבדות, וקיבלו מצוות שהעבדים חייבין בהן; אבל עבדים שלא מלו ולא טבלו, אלא קיבלו שבע מצוות שנצטוו בני נוח בלבד, הרי הן כגר תושב, ומותרין לעשות מלאכה בשבת לעצמן בפרהסיה, כישראל בחול. ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג.
הואיל וגר תושב עושה מלאכה לעצמו בשבת, וגר צדק הרי הוא כישראל לכל דבר, במי נאמר “ויינפש בן אמתך והגר” (שמות כג,יב): זה גר תושב שהוא לקיטו ושכירו של ישראל, כמו בן אמתו: שלא יעשה מלאכה לישראל רבו בשבת, אבל לעצמו עושה; ואפילו היה זה הגר עבדו, הרי זה עושה לעצמו.
מקור הרמב”ם הוא בסוגיה ביבמות מ”ח ע”ב. ובכריתות, ע’ מגיד משנה.
ע’ במגיד משנה על שלשה סוגי העבדים. ובקיצור בביאור הגר”א. בדין חיוב שביתה של גוי שאינו מקיים שום מצוה: ע’ מגיד משנה שדן במחלוקת הרמב”ן והרשב”א בזה. ובשו”ע סימן ש”ד ס”ג כתב המחבר “א”י גמור שהוא שכיר אין רבו מצווה על שביתתו”.
לדעת הרמב”ם, למען ינוח, הוא בעבד שטבל לשם עבדות כמ”ש. וא”כ קשה, מה כתב הרמב”ם בסוף “במי נאמר וינפש בן אמתך והגר,” והוצרך הרמב”ם לומר שזה על שכירו ולקיטו, והרי כתב בתחילה שצריך את זה בשביל עבד כנעני רגיל. וצ”ע בנתיים.
ובדעת רש”י צ”ע: ע’ יבמות מ”ז ע”ב על הודעת מצות, אומרת הגמ’ “אחד גר ואחד עבד משוחרר” ואומרת הגמ’ קס”ד לקבל עליו עול מצות, “ורמינהו בד”א בגר אבל בעבד משוחרר אין צריך לקבל” (ומסקנה שלענין טבילה נאמר). ופרש”י:
אבל עבד אין צריך לקבל, בשעת שחרור דמשעה שטובל לשם עבדות שייך במצות דכתיב למען ינוח עבדך ואמתך ועוד דגמרינן לה לה מאשה.
(וע’ רמב”ם פי”ג הלכות אסורי ביאה הי”א) לכאורה רש”י מביא הפסוק שמחייב את האדון כדי להוכיח שהעבד עצמו חייב! ויתכן שלרש”י כל חיוב מצות בעבד הוא בעצם חובה של האדון ולא חובה שלו בפני עצמו. (ע’ עינים למשפט יבמות מ”ז ע”ב שם). ויתכן שבזה תלוי המחלוקת אם עבד צריך לקבל מצות בשעת טבילה או שאין מקבל בפירוש מצות, עיין רא”ש בפרק החולץ סימן לח. שמרש”י משמע שאין צריך ולרי”ף צריך לקבל. ויתכן שתלוי בשתי האפשרויות שברש”י, אם עבד חייב פירושו בגלל חובת האדון, או חובת עצמו כאשה.
ומצאנו גם דין שביתת של בנו: כתב הרמב”ם בפרק יז הלכה ז:
…אבל קטן שבא לכבות, אין שומעין לו, והוא, שיהיה עושה על דעת אביו; אבל מדעת עצמו, אין בית דין מצווין עליו להפרישו.
מקור הרמב”ם בגמ’ שבת קכ”א על משנה “נכרי שבא לכבות… אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן”. ובגמ’ שאלו שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב”ד מצווין להפרישו ותרצו “בקטן העושה לדעת אביו”. וע’ פרוש רש”י בשבת וביבמות קי”ד בפירוש “על דעת אביו”. בשבת כתב: “בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו”, וביבמות כתב:
שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו דהוה כאילו הוא מצוהו לעשות.
ובעושה על דעת אביו זה איסור דאוריתא, ע’ שמות כ’ י’ “לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך” כמ”ש רש”י שבא לרבות קטן שבא לכבות. וכן כתב בשער הציון סימן של”ד אות נד. (וע’ שמירת שבת כהלכתה, מהדורה ראשונה ע’ שי”ח הערה קי”ב. ובאור שמח כתב שלרמב”ם בשבת חייב להפרישו מאיסור דאוריתא משום דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ובמכילתא: “אלו הקטנים”, אלא שפירוש “עושה על דעת אביו” מפרש הרמב”ם אחרת. ע’ רש”י בשבת וביבמות קי”ד שפירש שנוח לאביו והוי כמצווהו לכבות. ולדעת הרמב”ם צריך לומר שהניחו אביו ואינו מפרישו. וכן כתב האבן עזרא בפרשת קדושים. ולפי אור שמח יצא שבשבת צריך להפרישו גם אם אינו בר הבנה כלל. ואילו לפי הבנתנו עד עכשיו, נראה שהחיוב להפרישו הוא רק אם הוא בר הבנה. וצריך עיון על מנחת חינוך מצוה לב בסוף אות יט בענין מחמר שתמה על מה שכתב החינוך בשם הרמב”ן:
על מלאכת בהמתו לא מיחייב אלא שמוזהר עליה בלאו כמו במלאכת בנו הקטן ועבדו הכנעני.
ובמ”ב שם מבואר שיש גם לאו.
אלא שברמב”ם אין מקור ללאו אלא לעשה. וע’ מגיד משנה שכתב לגבי עבד מהול שיש עליו לאו של לא תעשה כל מלאכה. והיינו על העבד גופו. אבל בעל כורחנו מדובר בפסוק גם על איסור הבעלים לגביו שהרי בפסוק כתוב גם “בהמתך” וזה קאי על הבעלים כמו שכתב הרמב”ם לעיל פ”כ ה”ב.
ובדברי הרמב”ם: “ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג”: מקומה של הלכה זו הוא בהלכות איסורי ביאה ושם בפי”ד הלכה ח’ כתב הרמב”ם:
ואין מקבלין גר תושב, אלא בזמן שהיובל נוהג; אבל בזמן הזה, אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו.
וע’ ראב”ד שם שחלק על הרמב”ם וכתב שגם בזמן שאין היובל נוהג שייך דין גר תושב לכמה דברים עי”ש. ועיין עוד ברמב”ם בהלכות עבודה זרה פ”י הלכה ו’ לגבי איסור לשבת בארץ, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ושוב כתב שם שאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. וראב”ד שם חלק עליו וכתב שגם בזה”ז יכול לקבל שבע מצות לענין לגור בארץ והכסף משנה כתב שגם לדעת הרמב”ם זה כך ויש דין גר תושב לגבי זה.