אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזירה, שמא יחתוך זמורה להנהיגה. ואין נתלין בבהמה, ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת. ואין נסמכין לצידי בהמה; וצידי צדדין, מותרין. עלה באילן בשבת בשוגג, מותר לירד; במזיד, אסור לירד. ובבהמה, אפילו במזיד יירד, משום צער בעלי חיים; וכן פורקין המשאוי מעל הבהמה בשבת, משום צער בעלי חיים.
באגלי טל קוצר אות מג כתב להטעים, מדוע חששו שמא יחתוך זמורה והרי כל רוכב יש לו זמורה מוכנה. אלא שאם נתיר לרכב על גבי בהמה מן הסתם הרי יצא במקום שאין ערוב והרי לא יוכל לקחת זמורה אתו. ואם לא יוכל להנהיג את הבהמה הרי יש חשש שמא יחתוך זמורה, ולכן גזרו שמא יחתוך זמורה.
ויש לומר עוד טעם שלא יוכל לקחת אתו זמורה, שהרי בעצם יש גם בעיה של שביתת בהמה, ע’ להלן, אלא שלגבי הבהמה שנושאת את האדם, הרי חי נושא את עצמו ולכן אין איסור הוצאה באדם הרוכב וממילא אין בעיה של שביתת בהמה, אבל אם לוקח זמורה, לכאורה הרי יש כבר בעיה של שביתת בהמה.
ועיין מאירי ביצה ל”ו ע”ב שכתב בפירוש שכל תשמיש בבהמה נאסר משום חתוך זמורה. וכתב שאף שהמחמר אחר בהמה ויש עליה משוי חייב מן התורה:
אין לרכיבת עצמו שיכות באיסור זה מפני שהחי נושא את עצמו ואם מפני מרכב ומושב שעליה או אוכף ומרדעת כל אלו אינן משאוי ומלבוש בהמה הם אלא שאם הפשיל בגדיו מאחוריו והניחם עליה יש מפקפקים לומר שהוא משוי והרוכבה נקרא מחמר הואיל ומחמתו היא מהלכת.
ויש מי שאומר שלא נקרא מחמר אלא כל שהוא הולך אחריה וכן לא נאסרה רכיבה מטעם צווי שביתת בהמתו שלא נאמרה בתורה שביתת בהמתו אלא במשאוי ולא ברכיבה הואיל והחי נושא את עצמו.
וברא”ש ביצה פ”ה סימן ב’ הביא את הירושלמי על משנת ואלו הן משום שבות וכו’, “משום שהוא מצוה על שביתת בהמתו”. אם כן יש גם איסור משום שביתת בהמה. אלא שיש להוסיף הסבר: שהרי אי אפשר לומר שאיסור רכיבה הוא מן התורה שהרי מפורש במשנה שאיסור רכיבה הוא משום שבות. אלא צריך לומר שזו גזירה שמא יבוא לידי שביתת בהמה אם יקח דבר נוסף על גבי הבהמה.
ולכאורה יש כאן שני דברים: אין רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה ואיסור להשתמש בבהמה. כיוצא בזה באילן: אין עולין באילן ואין משתמשין במחובר. אלא שלגבי אילן כתב הרמב”ם “גזירה שמא יתלוש” בסוף הלכה ו’. ואילו לגבי בהמה כתב הרמב”ם אין רוכבין על גבי בהמה שמא יחתוך זמורה, ואילו על שימוש בבהמה לא נתן טעם. ולכאורה היה צריך לתת טעם שמא יחתוך זמורה בסוף הלכה ט’ כפי שכתב לעיל בהלכה ו’.
ודוגמא לכך שצריך לומר שאיסור רכיבה ואיסור שימוש הם שני דברים שונים: ע’ גמ’ ביצה לו ע”ב:
לא עולין באילן גזרה שמא יתלוש. ולא רוכבין על גבי בהמה גזרה שמא יצא חוץ לתחום. שמע מינה תחומין דאורייתא אלא גזרה שמא יחתוך זמורה.
והרי ברור שאם היה האיסור משום תחומין, הרי האיסור לשימוש בבהמה היה אחר. ויתכן שגם לדידן אלו שני דברים שונים.
ולכאורה יש נפ”מ גדולה בין שתי האפשרויות: שהרי צידי צדדין מותר בשימוש. ולכאורה מי שיושב על גבי עגלה הרתומה לסוס, זה צידי צדדין וצריך להיות מותר. אלא שאם יש גזירה על רכיבה שמא יתלוש זמורה והיא נפרדת מדין שימוש, יש לומר שכאן לא חלקו בין צדדין וצידי צדדין. אבל אם שימוש הוא אותה גזירה כמו רכיבה, אם כן גם כאן יש היתר של צידי צדדין.
וע’ תוס’ עירובין מג ע”א ד”ה הלכה בשם רשב”ם:
ועוד רצה רשב”ם להתיר ליכנס בקרון בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום וחזר בו משום שמא יפגעו בו ליסטים או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ארבע אמות.
ור”י חלק עליו “…ועוד, אם בהמה מנהיג בקרון פשיטא דאסור להשתמש בבעלי חיים שמא יחתוך זמורה”. ומבואר ברשב”ם שאין בעיה לרכב בקרון ואינו בכלל גזרת אין רוכבין על גבי בהמה. וכן מפורש בהגהות מרדכי עירובין סימן תקכ”ז, סוף פרק ראשון בעירובין. שכתב שם המרדכי:
וא”ת ורשב”ם איך ס”ד ללכת בקרון בשבת והא משתמש בבעלי חיים. וי”ל הא פסקינן פרק מי שהחשיך צדדין אסורין צידי צדדין מותרים ודופני הבהמה ה”ל צדדין… וידות הקרון הנסמך על דופני בהמה ה”ל צידי צדדין.
ועוד מפורש בהגהות מרדכי סוף פרק ראשון בשבת:
ועוד התיר רשב”ם אפילו בקרון ליכנס לו בשבת ונכרי מוליכו חוץ לתחום ור”י אסר הואיל ובהמה מושכת בקרון אסור להשתמש בבעלי חיים ותנן אין רוכבין ע”ג בהמה בשבת שמא יחתוך זמורה וה”ה על הקרון דהיינו צדדין ואמר בפרק מי שהחשיך הלכתא דצדדין אסורין.
ואף רשב”ם חזר בו ואסר בקרון משום טעם אחר שמא יפגעו בו ליסטין או שמא ישכח וירד מן הקרון ואין לו אלא ארבע אמות.
אלא שמתוך דברי מרדכי אלו משמע קצת אחרת מאשר במרדכי בעירובין: שיתכן שאכן גם לרשב”ם היושב בקרון הוא כרוכב. וכפשט הברייתא שהיושב בקרון סופג את הארבעים משום כלאיים. אלא שרשב”ם סובר שכיון שהמנהיג הוא הגוי, לכן אין חשש שמא יחתוך זמורה. וכן לפי ר”י קרון הוא צדדין ולא צידי צדדין.
מכל מקום, בדעת הרמב”ם נראה שקשה לומר שיש איסור שימוש על גבי בהמה שלא קשור לחתיכת זמורה, שהרי המדובר כאן בדבר דרבנן שיש חשש שממנו יגיע לאיסור תורה, ואם לא כן הרי זו גזירה לגזירה. אבל מתוך סידור טעמי הרמב”ם באילן ובבהמה כנ”ל נראה שאמנם אלו שני דברים שונים.
לפי זה צריך לומר שאיסור שימוש על גבי בהמה הוא מעין הרחבה של איסור רכיבה על גבי בהמה. ומעין גזירה לגזירה. וע’ בפירוש המשניות לרמב”ם בפרק ד’ שמסביר ענין “כולא חדא גזירה”, לגבי האיסורים של הטמנה בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל, שהוא גזירה שמא יטמין ברמץ, ורמץ גזירה שמא יחתה בגחלים:
ואילי תקשה בכלל שאצלינו והא אין גוזרין גזרה לגזרה, דע שזה שאמרו אין גוזרין גזרה לגזרה הוא כגון שיגזור בית דין איזה גזירה באיזה זמן, ויחזור אח”כ ויגזור גזרה לאותה הגזרה, זהו שאין עושין. אבל אם היו שתי הגזרות בעת אחת מותר וזהו שעושין תמיד וזהו ענין אמרם כולה חדא גזרתא היא, כלומר שמי שגזר גזרה זו ראה שלא תתקיים גזרה זו אלא בגזרה אחרת שתחזק אותה ותסמכנה לפיכך גזר השתים ביחד.
ויש להביא ראיה שיש בפרק זה גם גזירה לגזירה, עיין בהלכה ו’ שאין עולין באילן בין יבש ובין לח. ולכאורה משמע שיש איסור לעלות באילן יבש שמא יחתוך זמורה, ואם כן יש איסור קציצה גם מדבר יבש. וע’ רמב”ם לעיל פרק ח’ הלכה ד’ שאמנם כתב הרמב”ם שאילן שיבשו פירותיו התולש מהן חייב. ובמגן אברהם סימן של”ו ס”ק א’ כתב שרש”י חולק על רמב”ם בזה. אבל ע’ ערוך השלחן שחילק בין אילן שיבשו פירותיו או אילן שהתייבש לגמרי. ובאילן שהתייבש לגמרי, גם לרמב”ם אין איסור דאוריתא לחתוך זמורה. וכתב שצ”ע שמ”א לא חילק כך (ואל”כ גם פשט הסוגיות קשה).
ולפי זה מה טעם האיסור לעלות באילן יבש? בערוך השלחן סעיף יד כתב זה משום איסור מחתך. אבל יתכן שיש כאן איסור גמור לשימוש במחובר שהכל אמנם גזירה לגזירה באופן שחז”ל כן גזרו.
ואם כן יתכן לומר שאמנם יש איסור גורף שלא להשתמש במחובר, גם בצדי צדדין, כפי שיש איסור לעלות באילן יבש. וע’ מרכבת המשנה שדן במה שהרמב”ם לא הזכיר חילוק צידי צדדין לגבי אילן. בהלכה ח’ כתב הרמב”ם דין שימוש באילן ולא הזכיר את החילוק בין צדדים לבין צידי צדדים. ורק לגבי בהמה בהלכה ט’ כתב הרמב”ם את החילוק.
ובמגיד משנה בהלכה ט’ כתב את החילוק בין צדדין לבין צידי צדדין, וכתב שמתוך הגמ’ מוכח שהחילוק הוא גם לגבי אילן וגם לגבי בהמה. וע’ גמ’ שבת קנ”ד ע”ב שזו מחלוקת בין אביי ורבא. ולדעת רבא מאן דאסר בצדדין אסר נמי בצדי צדדין מאן דשרי בצדי צדדין שרי נמי בצדדין. ואמנם הגמ’ אומרת להלן “הלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין” ודעת הרמב”ם לגבי בהמה לחלק בין צדדין ובין צידי צדדין. אבל באילן הרמב”ם לא חילק. ואמנם הדבר קשה במהלך הגמ’, מכל מקום כך נראה פשטות הרמב”ם.