כבשין ושלקות שסחטן, אם לרכך גופן, מותר; ואם להוציא מימיהן, אסור. ואין מרסקין את השלג, שיזובו מימיו; אבל מרסק הוא לתוך הכוס, או לתוך הקערה.
ועיין מגיד משנה כאן שכתב שדעת הרמב”ם כרשב”א שסובר שהאיסור הוא משום משקין שזבו (וצ”ע אם זו שיטה נוספת לרש”י שהאיסור הוא משום סרך מלאכה או שזה השלמה לשיטת רש”י. אלא שקיים הבדל, עפמ”ש האגלי טל אות לו ס”ק יא והובא ביביע אומר ח”ד תשובה כח אות יא, שיש נפ”מ במה שהובא בשו”ע סימן שכ סעיף יד שהר”מ מרוטנבורג מתיר להטיל מי רגלים בשלג והרא”ש היה נזהר. ואם כן לרא”ש האיסור משום מוליד, ולא משום סחיטה שהרי גם סחיטה כזו שהולך לאיבוד מותרת. ועל כורחך שיש איסור מוליד שלא מטעם שמא יסחוט).
בגמ’ שבת נ”א ע”ב:
ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש.
והרמב”ם כתב שמותר גם לרסק לתוך הכוס או לתוך הקערה, והיא גרסת התוספתא פ”ד הלכה טו “אין מרסקין את השלג שיזובו מימו אבל מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש”.
ואמנם יש היתר לסחוט גם ענבים לתוך הקערה שיש בה תבשיל - ע’ סעיף ד’, אלא שאסור לסחוט לתוך קערה שיש בה משקה, ואילו כאן מתיר הרמב”ם על פי תוספתא גם לסחוט לתוך קערה שיש בה משקה.
וע’ ר”ן על רי”ף כ”ג ע”ב ד”ה ואין מרסקין שרש”י פירש שדמי למלאכה במה שמשבר, ולפי רש”י ולפי הרמב”ם יוצא שאם נזל מאיליו מותר. וכ”כ הר”ן שם.
ושם הביא את דברי ספר התרומה שאוסר משום נולד ומוקצה. וע’ בספר התרומה סימן רל”ה.
ובסימן שכ הביא הטור את דברי התרומה ש”אסור לשפשף ידים במלח בשבת לפי שהוא נימוח והוי נולד”. וכן בסוף סימן שיח כתב הטור שאסור לתת אנפנד”ה, משום נולד. וע’ בית יוסף שם שהאריך ומסקנתו שכיון שהוא מילתא דרבנן, נקטינן כר”י והרמב”ם והרמב”ן ומותר.
אבל קשה מדוע הרמ”א הביא דבר זה רק בסימן שיח לגבי פשטידה ולא כתב גם לגבי שלג וברד בסימן שכ סעיף ט’ שאסור אם נפשר מאליו שהתיר השו”ע?
וצ”ב, ע’ קושית הרמב”ן על ספר התרומה שהביא הר”ן. ואפשר להבין את קושיתו בשתי דרכים:
א. מקשה משום שהבין שבה”ת אסר משום משקין שזבו, ועל זה הקשה, הרי שומן זה כפירות שלאו בני סחיטה. ולפי זה גם התרומה לא אסר משום נולד להבנת הרמב”ן. וע”ז תירץ הר”ן שאף שקרש הוי כפירות העומדים למשקין.
ב. אפשר להבין את הרמב”ן שמקשה, מדוע לא אסרו סחיטת פירות שלא עומדים לסחיטה משום נולד. ואם כן תירוץ הר”ן לא מובן. שהרי לתירוצו משמע שאיסור השומן הוא משום שמא יסחוט ולא משום נולד ואם כן דחיית הרמב”ן נשארה בעינה.
אבל אם נעיין בר”ן נמצא שהפשט אחר, ויוסבר בזה גם מה שקשה מדוע הרמ”א לא השיג בסימן שכ. וע’ לשון הר”ן:
…ודוקא היכא דעביד בידים הא אילו הניחן בחמה ונפשרו ואפילו כנגד המדורה מותרין דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום דהני בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר.
אבל בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא
והקשה עליו הרמב”ן ז”ל דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחילה ואפילו בתותים ורמונים היוצאין מעצמן כל שהיו עומדין לאוכלין מותר לפיכך כתב דכל היכא דאתי ממילא בין בחמה בין כנגד המדורה שרי
ואין זו קושיא אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמו.
המשפט בר”ן: “ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול” הם דברי הר”ן עצמו! ולא דברי ספר התרומה. אלא שזה שלא בטעמו של התרומה. לתרומה אסור משום נולד ולר”ן עצמו אסור משום שדמי למשקין שזבו. ורק מים שקפאו אמר לעיל שלא דמי למשקין שזבו כיון שהיה עליהן תורת משקין לכל דבר גם קודם. וכתב הר”ן “ולפי טעמו”, עכשיו חוזר לסברת התרומה. ועליו הקשה הרמב”ן, שאין איסור בשומן דא”כ הרי היה אסור גם פירות שלא עומדים לסחיטה.
והר”ן כתב שלשיטתו, של הר”ן, לא קשה קושית הרמב”ן מסחיטת פירות שאין עומדים לסחיטה, על מה שאוסר שומן, משום ששומן דמי למשקין שזבו מפירות שעומדים לסחיטה שדרכן בכך ולא דומה לפירות שלא עומדים למשקין.
(אמנם המשפט הכולל את המילים “עב וקפוי” נמצא גם ברמב”ן ושם זה ברור שזה לשונו של בעל התרומה, אך יתכן שאין קשר בין דברי הר”ן ודברי הרמב”ן, ור”ן לא ציטט מרמב”ן אלא את קושיתו. ועוד יש להעיר מלשון הר”ן בחידושים שלא משמע כמ”ש. אלא שהכל דברי ספר התרומה).
ולפי זה יוצא שגם הרמ”א אסר דוקא שומן שנימוח ולא אסר קרח שנמס משום שגם לרמ”א אין איסור נולד. ולכן הרמ”א לא הגיה בסימן שכ, משום שהבין את דברי המחבר שמיירי לא לתת לכתחילה בחמה, שזה כמו אינפנד”ה נגד המדורה. וגם המחבר לא התיר אלא בדיעבד. ולכן לא הגיה הרמ”א. ומ”ב לשיטתו שסובר שהרמ”א כספר התרומה ואסור בכלל משום נולד, ולכן כתב בסימן ש”כ שהמחבר מתיר אף לכתחילה לתת בשמש או מול המדורה, ואכן לרמ”א הדבר אסור.
ויתכן גם להסביר את הר”ן באופן קצת שונה: הר”ן חולק על ההיתר לרסק בידים. וכתב להסביר את ההבדל בין ריסוק בידים לקערה ובין ריסוק של פירות שלא עומדים לסחיטה. ועל זה מתרץ הר”ן את שאלת הרמב”ן. אלא שלפי זה אין הסבר לפסק הרמ”א.
ובדרך דומה לזה כתב הפנים מאירות בח”א תשובה פד (אלא שהוא לא כתב שהמשפט “ואסור ליתן קדירה…” הוא דברי עצמו ונדחק. ולדברינו אין מקום לידחק). ובזה ישב את הרמ”א, שבשו”ע סימן שכ סעיף ט’ הובא שמותר לתת לתוך כוס או קערה ורמ”א לא חלק אלא שבסימן שי”ח סט”ז כתב שאסור משום נולד.
וראה בשו”ע סימן שיח סעיף טז, אחרי דברי הרמ”א “ויש מחמירין” נרשם בסוגרים “ר”ן”, ונראה שהכוונה אכן לר”ן עצמו ולא לשיטת ספר התרומה כפי שרגילין להבין.
וברא”ש בסוף פרק במה טומנין משמע שהבין את ספר התרומה באופן שונה:
כתב רבינו ברוך ז”ל בספר התרומה ואסור להחם פשטיד”א בשבת אצל המדורה משום דמשומן הנקרש נימוח והוה ליה מוליד ודמי להך דאין מרסקין לא את הברד ולא את השלג.
הרא”ש כתב שהוי ליה “מוליד” ולא נולד. ומשמע שעצם שימת הפשטידה בידים הוי כמוליד אבל אין איסור של נולד. וע’ פנים מאירות שם שכתב כך באמת בדעת התרומה. ולכאורה יש לדייק כן בדעת התרומה, עיין שכתב:
אבל אם מצניע חתיכת ברד שקורין גלצא בעומק קרקע כמו שעושין בארץ אשכנז ובימות הקיץ נותנין מהברד בתוך כוס של יין לצננו זה מותר אע”פ שהוא נמחה שם דהוי גרמה בעלמא ומאיליו נמחה הוא
וגם נותנו בתוך היין וכשהברד נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואין ניכר כדקתני אבל נותן לתוך הכוס.
ומלשונו “דהוי גרמה בעלמא” משמע שגם לדעתו יש היתר של גרמא. והיינו, אמנם אסרו אם נותן ונמס שלא בתוך כוס משקה, ואסור לגרום, אבל אם נמס לתוך כוס של מים אז גם לדעת התרומה יש היתר של גרמא. ואם האיסור הוא רק משום נולד ומוקצה, הרי צריך לומר שאינו ניכר בכוס ולא להשתמש בהיתר גרמא שהרי זה אינו מעלה ואינו מוריד לגבי איסור נולד של מוקצה. וכ”כ בפנים מאירות שם. ומה שבהמשך הלשון כתב התרומה שבטל, ומה צריך טעם הביטול אם יש היתר של גרמא, כתב ע”ז בשש”כ פרק י’ הערה י’ (עמוד צח) שיש לומר שחשיב כמרסק בידים, ולכן הוצרך להוסיף שכיון שלא ניכר אינו נראה כבונה דבר חדש.
אחת הראיות של הפנים מאירות שלא יתכן שיש איסור נולד כך, שהרי בתחילת מסכת ביצה מבואר שבתרנגולת העומדת לאכילה מותר ואין איסור משום נולד. משום שזה אוכלא דאפרת. אמנם להלכה כל ביצה אסורה משום הכנה דרבא. אבל סברת אוכלא דאפרת הרי קיים, עיין תוס’ עירובין מ”ו ע”א ד”ה כל שכן, שהגמ’ מקשה לגבי מים בעבים שמיבלע בליעי, “כל שכן דהוי נולד” וצריך להיות אסור, והקשו התוס’ הרי משקה שזב מפירות לא אוסרים אלא משום שמא יסחוט ולא משום נולד, אלא משום שמשקה בפרי לא חשיב נולד כיון דמעיקרא נמי הוי אוכל והוי אוכל דאפרת.
וכן עיין בשמירת שבת כהלכתה עמוד רצ שהאריך בסוגי הנולד ובסוגי המוליד. ובסוגי הנולד הביא בסוג השלישי שמשקים שזבו מפירות העומדים לאכילה כמו תותים המשקים מותרים בשתיה משום אוכלא דאפרת. ולכאורה הרי מים שנפשרו מותרים מטעם זה. אלא אם כן נחלק בין תותים וקרח ונאמר שקרח אינו ראוי לאכילה. ולפי זה גלידה שנפשרה מותרת. ואכן כן כתב שם בפרק י’ סעיף ח’ (עמוד צט) ועיי”ש הערה כ’ שכתב בשם הגרש”ז הסבר לזה שלא דמי לשומן שכתבו הראשונים שראוי לאכילה ויש בו משום נולד. משום שראוי רק על ידי הפשטידה. ואילו גלידה נאכלת בפני עצמה.
וסיים הפנים מאירות:
אבל כתבנו שמעולם לא עלה על דעת בה”ת לאסור משום לתא דמוקצה כי נולד כזה אינו מוקצה אליבא דכ”ע וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין.
וכן נראה שלמד בדעת התרומה בשו”ע הרב בעל התניא, ע’ שי”ח סעיף כה שכתב שהאיסור לשים דבר שיש בו שומן הוא כמו מרסק חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו שאסרו חכמים מפני שמוליד בשבת ודומה למלאכה שבורא מים הללו. (העיר ע”ז באגלי טל דש, אות לו ס”ק יב בהערה, ובשש”כ פרק י’ הערה י’).
אלא שמקום נוסף שכתב הרמ”א בפירוש דין זה של נולד, הוא בסימן שכ”ו סעיף י’, עמ”ש המחבר שמותר לרחוץ ידיו במורסן. כתב הרמ”א “ואסרו לרחוץ ידיו במלח כ”ש בבורית שקורין זיי”ף בל”א או בשאר חלב שנימח על ידו והוי נולד”. ומשמע שאכן יש איסור נולד לדעת הרמ”א. ואם נשאר בחילוק הנ”ל שלרמ”א במים שנפשרו אין איסור נולד, אם כן ההבדל הוא משום שבמים פשרו מאיליהם ואילו בסבון הוא עושה בידים ולכן חמור יותר וכמ”ש לעיל. אלא שהרמ”א כתב לשון “נולד” ומלשון זו משמע יותר כמ”ש האחרונים שלרמ”א בכל מקום יש איסור נולד.
ולמעשה כתב בשש”כ פרק י’ הערה י’ שמותר לעשות קרח, עיי”ש בשם הגרש”ז, שהרי בסימן שכח סעיף י’ כתבו שמותר לשבור קרח של כד כדי ליטול מים שתחתיו ולא הוזכר שאסור אם נקרש בשבת. ועוד טעם שרק כשנשתנה למעליותא מקרח למים אסור ולא כשנעשה קרח שזה הוי כמו סוחט תפוז שאין המשקה חשיב נולד. וגם צירף דעת הפ”א הנ”ל שגם לסה”ת אין איסור נולד.
ולפמ”ש יתכן שאף אם לסה”ת יש איסור נולד, יתכן שרמ”א פסק אחרת וכמו הר”ן על פי מה שכתבנו, אלא שלפי זה סובר הרמ”א כר”ן ויש איסור לתת מול המדורה או בחמה משום שזה נחשב למעשה כמו לרסק בידים. ואם כן יוצא קולא מצד אחד, שאין איסור נולד לדעת הרמ”א ושלא כמ”ש המ”ב ואחרונים. וחומרא מצד אחר, שאסור לעשות קרח משום שגם נתינה במקום שמשנה את צורת הדבר אסורה, ואם אסור מקרח למים יהיה אסור משום שדומה למלאכה גם ממים לקרח.
מ”מ נוספים: יביע אומר ח”ד תשובות כז והלאה. שש”כ פ”א סעיף עד ובהערות. ולענין עשית קרח, פרק י’ סעיף ג’ ובהערה. שם סעיף ד’ בענין עשית קרח. אגלי טל מלאכת דש סעיף יח אות לו.
הערות: לברר יותר מה שדן באגלי טל בדעת הרמב”ן.