“אסור לבריא להתרפאת”, הדיון בפרק זה הוא על בריא. בניגוד למה שכתב בפרק ב’ שם דיבר על חולה. ומה שמותר לחולה שאין בו סכנה אסור לבריא שיש לו מיחוש. ודברים אלו מפורשים גם ברמב”ן בתורת האדם עמודים כ-כב בהוצאת מוסד הרב קוק, הובא במגיד משנה לעיל פרק ב’. וכן נפסק בשו”ע סימן שכ”ח סעיף א’. וגזירת שחיקת סממנין מעיקרא נתקנה במקום צער. ואין לומר שבמקום צער לא גזרו רבנן. אלא אם כן בגדר של חולה שאין בו סכנה (ע’ שמירת שבת כהלכתה פרק לד הערה ז’. ולא שייך כאן דברי רע”א בסי’ ש”ז ס”ה שכל שאסרו משום גזירה מותר למצטער).
יש לברר:
א. לכאורה האיסור של שחיקת סממנין הוא כלפי עצמו שהוא לא יבוא לשחוק סממנין. אבל יש ראיות, שנדון עליהם להלן שהאיסור הוא כלפי אחרים.
ב. האם האיסור הוא “להתרפאת” כפי שמשמע ברמב”ם או האיסור להשתמש בתרופה. ונפ”מ לחולה שמתרפא שלא על ידי תרופה, אלא בכלי או מכשיר מסויים. וכן נפ”מ לבריא אם מותר לו לקחת תרופה שלא להתרפאת אלא לחיזוק וכיו”ב.
ראיה שמשמעות האיסור לכאורה הוא משום הרואים. ע’ ברמב”ם הלכה כה, בדין יין על גבי עין. והחילוק בין לתוך העין ועל היין הוא אם מוכח מילתא או לא. ע’ גמ’ שבת ק”ח ע”ב ברש”י ד”ה ע”ג העין מותר: “דאמרי’ לרחיצה בעלמא עבדי”, וע’ שאר רש”י שם שמשמע שהאיסור הוא משום שנראה לאחרים. וע’ רש”י שבת נ”ג ע”ב. וכן רש”י שבת דף קי”א ע”א במשנה לגבי שמן ורד.
וכן כתב הצל”ח על הגמ’ בביצה שאוסרת לטבול כלי ומתירה באדם שנראה כמיקר. שאל הצל”ח, הרי האדם לעצמו ודאי יודע שאינו טובל להקר? וכתב שעל הטובל עצמו לא שייך, שהרי אם הוא עם הארץ, אינו יודע מגזירות חכמים, ואם יבא לשאול יאמרו לו שזה מותר ואסור לתקן. ואם הוא צורבא דרבנן הרי יודע הדין ואין חשש. ואמנם יש לחלק בין שחיקת סממנין ובין איסור של נראה כמתקן, שרק בנראה כמתקן האיסור הוא כלפי אחרים. אבל סברא זו כתב התוס’ רי”ד בשבת ק”ח ע”ב לגבי שחיקת סממנין עיי”ש. ועיין אגלי טל שדן בסברא זו
אלא שזה קשה, שיש להביא ראיה שגם על האדם עצמו יש חשש שמא יתקן ולא רק מפני הרואים. זה מבואר מרי”ף ורא”ש פרק ה’ סימן ג’ דהלכה כר’ אושעיא שמתיר להריץ את הבהמה בשבת משום שאין אדם בהול כ”כ על רפואת בהמתו שנחוש לשחיקת סממנין. ומשמע שזה הטעם לגבי אדם משום שאדם בהול.
ואולי יש לומר, שביין על גב העין מותר, לא רק בגלל שאין חשש הרואים, אלא גם משום שזה שינוי, או משום צער התירו, אבל אכן גם לגבי האדם עצמו יש חשש של שחיקת סממנין, ולא כמו הצל”ח.
וע’ רש”י שבת ק”ח ע”ב ד”ה ונותן על גב עיניו, שכיון שדידיה כיון שאצרכוהו לשרות מע”ש איכא היכרא וליכא למיגזר. ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא דקסבר שהוא יין. ואם כן הרי מרש”י עצמו מוכח שיש חשש גם כלפי עצמו, ואם כן מוכרחים לומר שאין סתירה וכנ”ל
(ע’ הלכה ורפואה כרך א’ עמוד ס”ט מהרב הרשלר. וע’ אגלי טל טוחן סימן כ”ה אות מ”ו ס”ק ב’. וע”ע ציץ אליעזר ח”ח סימן טו פרק טו).
נפ”מ נוספת משאלה זו, אם האיסור בתרופות או להתרפאת: ע’ שו”ע סעיף לז שמי שאין לו שום מחוש מותר. א”כ משמע שאכן האיסור הוא רק להתרפאת ולא להשתמש ברפואה. אמנם מגן אברהם הוכיח שאסור. וע’ ביאור הלכה למ”ב שחלק על זה. וכתב שלא מבין איזו ראיה יש מדברי הרמב”ם לאסור. ולפמ”ש אמנם אם הגדרת הרמב”ם היא שאסור להתרפאת, יוצא שלבריא אכן מותר לקחת תרופה.
אלא שהגדרת הרמב”ם בהלכה כ’ “אסור לבריא להתרפאות” ומשמע שהאיסור הוא לא בחפצא של התרופה אלא בעצם הריפוי. הגדרה זו היא בעייתית, שהרי בהלכות הבאות הלכות כ”א וכ”ב כתב הרמב”ם בפירוש שמותר להתרפאת במאכל בריאים “אף על פי שהן מרפאין ואוכלן כדי להתרפאות”. ומוכח שאין האיסור הוא בעצם הריפוי אלא בחפצא של התרופה. ומכאן מוכח שאין איסור בשבת להתרפאת אלא לקחת תרופה.
וכן מוכח מהרמב”ם בהלכה שמותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו ולכן מותר ליהדק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בשבת “שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן”
אם כן אין אסור להתרפאת. וצ”ע למה אין חשש של שחיקת סממנים בכל הדברים שמותרים?
ועוד קשה, קושית הט”ז שכ”ח ס”ק כח: שהרי פסק הרמב”ם שאסור להתעמל, וקשה הרי הרמב”ם כתב לגבי לחנק את הקטן וכ’ בהלכה לא, שמותר, וסיים “שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסממנין כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן” אם כן, מדוע אסור להתעמל הרי אין עושה בסממנין כדי לחוש לשחיקה? ואולי באמת הכל אסור ורק משום צער מותר. וע’ על זה בט”ז שם.
ואם כן צריך להבין את ההיתר באוכלים כשהוא מיכוין לרפואה. ואולי ההיתר הוא משום שאם יש לזה שם אוכל, חז”ל לא אסרו בכלל להשתמש בזה. וראיה מלשון השו”ע סעיף לז שמתיר באוכלים גם אם מוכח מילתא שזה לרפואה. והרי הסיבה היחידה שבגללה מותר הוא משום שזה נחשב לאוכל ושתיה.
(דיון ע”ז ובשיטת הרמב”ם ע’ ציץ אליעזר ח”ח סימן טו פרק טו אות ג’ על פי הט”ז שכ”ח סעיף מג). ויש לברר גם את מחלוקת מ”ב ומ”א אם למי שיש לו מחוש מותר לו לשתות לצמאו. המ”א אוסר ומ”ב בביאור הלכה לסימן שכ”ח סעיף לז חלק עליו ואכמ”ל.
ראיות נוספות לכאורה שאין איסור להתרפא, יש להוכיח ממ”ש האחרונים שמותר להשתמש בפתילות בשבת בפי הטבעת, ואין בהם איסור של שחיקת סממנין. ועוד יש ראיות באופנים של ריפוי שלא בעזרת תרופות, כפי שהעיר הגרש”ז אוירבאך זצ”ל לגבי שימת פלטה לשינים בשבת (שש”כ פרק לד הערה קיא), וכן כתב שש”כ עוד בפרק ל”ה סעיף לד לגבי לחיצה בסכין על נפיחות.
האם יש להקיל כיום שאין מכינים תרופות בבית, ואין משום חשש שחיקת סממנים? לכאורה הרי זה תלוי בכל גזירה שחז”ל גזרו ובטל הטעם אם בטלה התקנה, ע’ רמב”ם בהלכות ממרים. וע’ על זה בקצות השלחן ח”ז סימן קל”ד, ובציץ אליעזר ח”ח סי’ ט”ו פרק ט”ו עמ’ קמב. וע’ שש”כ פרק לד הערה ז’.
סיכום: נראה מהגדרת הרמב”ם ש”אסור להתרפאת”. אלא שיש הבדל בין שימוש בתרופה ולהתרפאת בדבר אחר. בתרופה אסור גם אם מצטער כל זמן שאינו בגדר חולה שאין בו סכנה. אבל להתרפאת בדבר אחר מותר במקום צער דוקא כמ”ש הרמב”ם בהלכה לא בסופה (שלא כמ”ש בשש”כ לגבי שימוש בפלטה וכיו”ב בשבת שאין איסור במקום שאין חשש שחיקת סממנין). ומה שמותר לאכול מאכל בריאים, זה משום שבמאכל לא גזרו בכלל. וכן כשיורד למים אם אחזו דם, לא גזרו בכלל.
ובזה גם מתורצת קושית הט”ז סימן שכ”ח או כ”ח, מדוע אסרו להתעמל בשבת לעומת היתר ללפף וכ’. ולפמ”ש הרי ההיתר הוא רק במקום צער קצת.
ומכאן: אין מקום לדון על היתר הגזירה כיום שאין חשש לשחיקת סממנין (אם אמנם אין שייך כיום) כיון שעיקר איסור הריפוי קיים. דבר נוסף שעולה מהנ”ל: שלרמב”ם לבריא שאין רצונו להתרפאת מותר לקחת תרופה ולא כמ”ש אלא כפשטות השו”ע סעיף לז.