כתב הרמב”ם:
מגבל, חייב משום לש; לפיכך אין מגבלין קמח קלי הרבה, שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי. ומותר לגבל את הקלי, מעט מעט.
אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה, ואחר כך טחנו אותה טחינה גסה, שהרי היא כחול, והיא הנקראת שתית, מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת: והוא, שיהיה רך; אבל קשה, אסור מפני שנראה כלש. וצריך לשנות; כיצד, נותן את השתית, ואחר כך נותן את החומץ.
וע’ גם בהלכות יום טוב פרק ג’ הלכה י’ ובראב”ד שם שנחלקו לגבי אפר.
וראה לעיל פרק ח’ הלכה טז, והשגת הראב”ד שם. ולדעת הראב”ד וכפי שנבאר להלן את הבנתו בסוגיה, דבר שלאו בר גיבול חמור יותר וחייב בנתינת המים לבד. וצריך להבין מדוע הראב”ד לא השיג גם כאן בהלכה לד לגבי מורסן שהרי מורסן מבואר ברמב”ם שאינו בר גיבול ואם כן צריך להיות חייב מנתינת המים אלא אם כן יהיה שינוי.
ומצאנו כאן שתי מחלוקת ראשונים: א. האם בדבר שלאו בר גיבול חייב לכ”ע מנתינת המים או שאינו חייב. ב. האם הלכה אמנם שאינו חייב אלא משעת הגיבול או משעת נתינת המים.
הסוגיה בדף קנ”ה ע”ב. ושי’ רש”י שם, ע’ במגיד משנה כן שקלי ושתית הם היינו הך. ומסקנת הסוגיה שבדבר שלאו בר גיבול ג”כ נחלקו רבי וריב”ב. לעומת זה הסוגיה יח ע”א שם מוכח שהמסקנה היא שלכ”ע בדבר שהוא לאו בר גיבול מנתינת המים חייב.
א”כ לרמב”ם עיקר הסוגיה היא הסוגיה בדף קנה, ואילו לראב”ד עיקר הסוגיה היא הסוגיה בדף יח. ואם כן צריך עיון מדוע הראב”ד לא השיג על הרמב”ם כאן בהלכה זו.
התשובה היא על פי הבנת התוס’ לעיל יח ד”ה דיו שהקשו סתירה בין הסוגיות וכתבו התוס’ שמורסן לגבי קמח לאו בר גיבול אבל בר גיבול הוא טפי מדיו. ולכן לגבי מורסן אינו חייב עד שיגבל, אבל דיו הוא ממש לאו בר גיבול וחייב מנתינת המים.
ואם כן יתכן לומר שאמנם הראב”ד סבר שיש לפסוק כסוגיה יח, וחייב בדבר שלאו בר גיבול, אבל לענין זה מורסן, כתוס’, הוא בר גיבול ואינו חייב עד שיגבל ולכן לא חולק הראב”ד על הרמב”ם בזה.
ולדעת הרמב”ם, ישוב הסוגיה בדף יח, כמ”ש מגיד משנה בסוף פרק ח’, שהיא אליבא דה”א שבדבר שהוא בר גיבול כ”ע מודים. ולפי האמת נפרש את הברייתא “ר”י אומר עד שיגבל”, הכוונה: עד שיהיה בר גיבול (נשמת אדם). ולשיטת הראב”ד צריך לומר שההיתר מעט מעט בדבר שלאו בר גיבול, פירושו אינו רק להיכר אלא שינוי ממש, שהרי אין להתיר על ידי היכר דבר שהוא איסור תורה, וע’ מה שכתב בבאור הלכה על זה שלא יתכן שיש היתר מעט מעט.
ולדעת הרמב”ם יש שני סוגי איסורים בהלכה זו: א. בקלי, שמא ילוש קמח שאינו קלי - ולזה סגי בהיכר לעצמו. ב. בשתית, איסור מפני שנראה כלש - ובזה צריך שינוי שהוא היכר לאחרים. ואם כן, מעט מעט אין זה שינוי (ע’ נשמת אדם כלל יט אות א’) אלא היכר מה שאין כן בשתית כשעשה רך הרי זה שינוי.
על פי הדגש זה, יש להבין את ההלכה הבאה במורסן שצריך שינוי דוקא. ואמנם יתכן לומר שאין אפשרות לגבל לבהמה מעט מעט. אבל אם נדייק בהלכה לד, הרי מוכח שבמורסן יש שני דברים: א. “שמא יבוא לגבול העפר”, ב. “שלא יראה כלש”. ואם כן יש לומר שלכן צריך שינוי דוקא משום שישנם שני חששות במורסן: לגבי עצמו, ולגבי אחרים. מה שאין כן בקלי יש רק חשש שמא יבוא ללוש קמח שאינו קלי, ולענין זה סגי בהיכר לעצמו. אבל בשתית, כיון שמותר כמות גדולה, הרי יש חשש של נראה לאחרים כלש, ולכן צריך שינוי.
יש לומר ששני הסברים אלו במעט מעט, לפי הרמב”ם ולפי מ”ש בראב”ד, אלו שני סוגי כלאחר יד שהסביר בפתיחה לאגלי טל. יש שינוי שהוא באופן הפעולה ואינו שינוי בגוף הנפעל, ולגביו אין הבדל איך נעשה, ויש שינוי שהוא גם בתוצאה, וזה שינוי גדול יותר. ולדעת הראב”ד צריך לומר שהיתר מעט מעט הוא שינוי. ודעת הרמב”ם שלא יתכן שזה שינוי משום שאין תוצאה בנפעל. לכן לדעתו זה היכר בלבד.
וע’ בבאור הלכה למ”ב מה שכתב בהסבר מעט מעט, שזה כמו לאכילה, כיון שקלי הוא מוכשר לאכילה הרי מעט מעט זה דרך אכילה כמו בבורר. על סברא זו עי’ שמירת שבת כהלכתה פרק ח’ הערה י’ בשם הגרש”ז.
בין הרמב”ם ובין הראב”ד סוברים שהלכה כר’ יוסי בר יהודה שבדבר שאינו בר גיבול אינו חייב עד שיגבל. אבל דעת התרומה שהלכה כרבי שנתינתו למים זהו גיבולו. וע’ שו”ע סימן שכ”א סעיף טז:
וי”א דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו במע”י אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום הכתושים משום לש.
וזו שיטת התרומה, סמ”ג וסמ”ג ויראים.