רמב”ם שבת פרק כב הלכה ו’ - דין כלי ראשון ודין עירוי

כתב הרמב”ם:

מיחם שפינה ממנו מים, מותר ליתן לתוכו מים צונן, כדי להפשירן; ומותר ליצק מים חמין לתוך מים צונן, או צונן לתוך החמין, והוא שלא יהיו בכלי ראשון, מפני שהוא מחממן הרבה. וכן קדירה רותחת, אף על פי שהורידה מעל האש, לא ייתן לתוכה תבלין; אבל נותן לתוכה מלח, שהמלח אינו מתבשל אלא על גבי אש גדולה.

ואם צק התבשיל מקדירה לקערה, אף על פי שהוא רותח בקערה, מותר לו ליתן לתוך הקערה תבלין: שכלי שני אינו מבשל.

מה ההבדל בין כלי ראשון לכלי שני? ע’ תוס’ דף מ’ ע”ב ד”ה ושמע מינה שכתבו:

לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האש דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר

האם אמנם אין משמעות לטמפרטורה? ע’ להלן שאין הדבר ברור ולדעת החיי אדם אכן זה תלוי כמה מעלות למקום עלינו כפי שיבואר.

בהלכה זו יש לברר שני דברים:

א. הרמב”ם הביא את דיני כלי ראשון בהלכה כב כשעוסק בדיני שבותים דרבנן. האם בישול בכלי ראשון לרמב”ם הוא דרבנן ולא דאוריתא? (ע’ אגלי טל מלאכת אופה סימן כג אות ב’ שאכן כתב שכן משמע ברמב”ם).

ב. מה דין העירוי לדעת הרמב”ם? ע’ מגיד משנה שהביא את הדעות בענין והרמב”ם לא כתב את דין העירוי.

כתוב בירושלמי שבת כ”ד ע”ב פרק ג’ הלכה ד’:

תני רבי יוחנן בן נורי אומר ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה לא בשביל שתיחם אלא בשביל שתפיג צינתה. יורד הוא אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי ר”מ. וחכמים אוסרין. יאות א”ר מאיר. ומה טעמון דרבנן.

ייבא כיי דמר רבי זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת. ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. אפי’ במקום שאין היד שולטת עד איכן. ר’ יודה בר פזי ר’ סימון בשם רבי יוסי בן חנינה עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית.

הכל מודין בכלי שני שהוא מותר. מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני. א”ר יוסי כאן היד שולטת. וכאן אין היד שולטת. א”ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת. אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני. אמר רבי מנא ההן פינכא דאורזא מסייע ליה לאבא. ההן פינכא דגריסא מסייע ליה לאבא. דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רותח.

וכתב הר”ן על רי”ף שבת פ’ כירה שבבלי חולק על ירושלמי (כ’ ע”א באלפס) שלירושלמי בישול מן התורה הוא רק אם אור מהלך תחתיו, ולבבלי מוכח שיש איסור דאוריתא גם שלא על האש ממש. ע’ גמ’ לח ע”ב “גלגל מאי, אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת”, היינו גלגל בצד המיחם. אלא ניתן היה לומר שהמיחם עדיין על האש, אבל ע’ רמב”ם בפירוש המשניות שכתב שהמדובר הוא במיחם לאחר שהורידוהו מהאש. וזה משום שתולדות האש גם כן מן התורה.

וצריך עיון לדעת הירושלמי אם בישול מן התורה הוא רק כשהוא על האש ממש, מדוע גרע כשאינו על האש מתולדות האש? מסברא יש אולי לחלק בין מים שבתוך כלי, לבין הכלי עצמו. שהכלי עצמו חם לאחר שהורידו אותו מן האש והוא מבשל. מה שאין כן מים שבתוך כלי שעמד על האש. ואולי לדעת הירושלמי, ביצה בצד מיחם מיירי כשהמיחם הוא עדיין על האש ולכן חייב חטאת. ואם כן תולדות האש לירושלמי מיירי כשקיים עדיין מקור של אש שממשיך לתת חום.

דין כלי ראשון וכלי שני נאמר גם לגבי איסורים: ע’ שו”ע יו”ד סימן קה סעיף ב’:

חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו מבשל ואוסר כולו אבל חום של כלי שני אינו מבשל ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ולא מבלעי וי”א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה

ושם הביא הש”ך את מהרש”ל בפשט בירושלמי שעשו הרחקה בכלי ראשון שעומד על האש אף אם אין יד סולדת בו.

בענין חיוב מבשל בכלי ראשון בשבת ובפשט הירושלמי יש ארבע שיטות:

א. פר”ח ביו”ד סימן ס”ח על פי ירושלמי שאין חייב מן התורה אלא כשהאור מהלך תחתיו. ע’ פרי חדש שם. אלא שאם כפ”ח, קשה, הרי בישול בתולדות האור הוא דאוריתא, ואם כן כלי שני יהיה כמו תולדות האור? ע’ שש”כ פ”א הערה קנד שהקשה כן. (וע”פ סברא להלן יובן: תלוי לא רק בחומרים אלא גם בכמות הזמן הנדרשת להם להתבשל. ולכן תולדות האור מן התורה אף שכלי שני הוא מדרבנן לכ”ע).

ב. מהרש”ל פרק כל הבשר, מובא בש”ך סימן ק”ה ס”ק ה’ שמדרבנן יש איסור בכלי ראשון על האש אפילו אין יד סולדת בו. וזה פירוש הירושלמי “עשו הרחקה לכלי ראשון”.

ג. מגן אברהם סי”ח ס”ק כח, מחמיר יותר ממהרש”ל ועשו הרחקה לכלי ראשון שאין יד סולדת בו אפילו אינו על האש כלל.

ד. שיטת הגר”א שי”ח ס”ק כ”ו, שעשו הרחקה לכלי ראשון היינו אפילו נותן שם רק להפשיר.

דעת האגלי טל אות כ”ג ס”ק ב’ שדעת הרמב”ם שאין חיוב בכלי ראשון מן התורה. וכתב האגלי טל שתמה שלא מצא בשום ספר שמביא ראיה מן הרמב”ם שס”ל שבישול בכלי ראשון אינו מן התורה. וכן כתב בערוך השלחן שי”ח סעיף לט שכתב כן. וע’ סעיף כא. ובסעיף לט כתב ערוך השלחן שגם דעת רש”י כן, ע’ גמ’ מב ע”ב לגבי מלח. ולסברתו כיון שמתבשל המלח בכלי ראשון על האש ולא מתבשל בכלי ראשון שהורד מעל האש, הרי מוכח שאין זה בישול מן התורה.

האם אמנם לא תלוי במידת החום אלא רק בכלי ראשון וכלי שני?

אם אמנם הכל דרבנן החילוק מובן. אבל אם נאמר שכלי ראשון הוא מן התורה הרי החילוק קשה. אף שכתבנו לעיל את ההסבר בשם התוס’. ואם נאמר בדרך הרשב”א מ’ ע”ב (קצ”ב) יהיה מובן: משמעות הרשב”א שם שבכלי ראשון רק תבלין ומים מתבשלים ולא כל דבר. (היה מקום לומר שכל דבר מתבשל חוץ ממלח שצריך בישול גמור) וע’ רשב”א שם שהאיסור בכלי ראשון הוא במים ושמן. ורק באלו משום “שהם קלים להתבשל”. ומשמע שבכל דבר אחר אכן גם כלי ראשון לא מבשל. והפשט בגמ’ “צריכא מלחא בשולא כבשרא דתורה”, לדעת הרשב”א שונה ממה שניתן להבין באופן פשוט: אלא בשרא דתורא הוא הרגילות של כל דבר. ורק קלי בישול מתבשלים בכלי שני.

ולדעת הרשב”א יש לומר שהחילוק בין כלי ראשון לכלי שני הוא העובדה שהמים ישארו חמים יותר זמן, כיון שהכלי שלהם עמד על האש. ומה מתבשל ומה לא מתבשל תלוי במשך הזמן שצריך לבשלם. וקלי הבישול הם קלים משום שאין צריכים הרבה זמן לבישול. ולכן בכלי ראשון אסור ובכלי שני מותר. ונראה לי שלדעת הרשב”א החילוק בין כלי ראשון וכלי שני הוא אכן תלוי במציאות.

אבל אם נאמר שבכלי ראשון הכל מבשל חוץ ממלח, הרי זה כבר קשה, שהרי אם בעקרון זה מבשל, מה ההבדל בין כלי ראשון לכלי שני.

ע’ רמב”ם מעשר ג,טו:

השמן, משיירד לעוקה. אף על פי שירד, נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין, ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל, אף על פי שהוא חם: מפני שאינו מתבשל בכלי שני. ואם היה חם ביותר, כדי שיכווה את היד, לא ייתן לתוכו, מפני שהוא מתבשל.

ולכאורה ראיה מהרמב”ם שאם יד נכוית בכלי שני מבשל, כן הוכיח מהרמב”ם החכמת אדם בבינת אדם בספר שערי צדק פ”ב והביאו בשביתת השבת מבשל, בבאר רחובות סימן ט. וע’ בשערי צדק סוף פרק ב’ בבינת אדם שם שהביא דוגמא לכך מאמבטי שהוא כלי שני ומחמירים בו כיון שיש בו הרבה מים ונשאר חם.

לגבי שעור יד נכוית כתב החיי אדם בהלכות שבת כלל כ’ סעיף ד’. הביאו משנה ברורה שי”ח ס”ק מח ובסי’ שי”ט סעיף ד’ בביאה”ל ד”ה חייב ונדון בשש”כ פ”א הערה קנג. ושם בשם חזון איש שמעיקר הדין אין איסור בכלי שני אפילו יד נכוית בו. ובשביתת שבת, הביאו שש”כ שם כתב שלא מצאנו לו חבר בכל הפוסקים. ולפי מה שכתבנו הדבר קצת קשה לומר כך כיון שלכאורה יש לזה מקור ברמב”ם מעשר ובירושלמי.

ומקורו של הרמב”ם הוא בירושלמי מעשרות פ”א הלכה ד’ דף ו’ ע”א:

עד היכן רבי יודה בר פזי רבי סימון בשם רבי יוסי בר חנינא עד כדי שיהא נתון ידו לתוכה והיא נכוית. הכל מודים בכלי שני שהוא מותר. מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני. אמר רבי יוסי בי רבי בון כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת. אמר רבי יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני. אמר רבי מנא ההין פינכא דאדיא מסייע לאבא. ההין פינכא דגלוסא מסייע לאבא. דאת מפני ליה מן אתר לאתר ועד כדון הוא רתח.

מהו ליתן תבלין מלמטן ולערות עליהן מלמעלן. רבי יונה אמר אסור ועירוי ככלי ראשון הוא. חייליה דרבי יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח וכא הוא אמר הכין. א”ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינן מתבשלין. התיב רבי יוסי בי רבי בון והתני אף בכלי נחושת כן אית לך מימר כלי נחושת בולע.

מהו לערות עם הקילוח. אמר רבי חנינה בריה דרבי הלל מחלוקת רבי יונה ורבי יוסי. רבי יצחק בר גופתא בעי קומי רבי מנא עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר וחלב חייב משום מבשל. אמר ליה כיי דאמר רבי זעירא איזו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכא איזו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו. על דעתיה דרבי יודה מלח כציר יין כחומץ.

מראי מקומות נוספים: ע’ יסודי ישורון עמו’ 87 שחלק על זה נשמת אדם כלל כ’ הלכות שבת אות ג’ בענין דבר גוש, האם ככלי ראשון ומה ההבדל בינו לבין תולדות האור. יש לדון ע”ז.