כתב הרמב”ם:
מפני מה אסרו חכמים להיכנס למרחץ בשבת, מפני הבלנין שהיו מחימין חמין בשבת, ואומרין מערב שבת הוחמו; לפיכך גזרו שלא ייכנס אדם למרחץ בשבת, אפילו להזיע. וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין, ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת; אבל פניו ידיו ורגליו, מותר. במה דברים אמורים, בחמי האור, גזירה, משום מרחץ; אבל בחמי טבריה וכיוצא בהן, מותר להשתטף בהם כל גופו. ואסור לרחוץ במים חמין שבמערות, מפני שהמערה יש בה הבל, ויבוא לידי זיעה; ונמצאת כמרחץ.
מתחמם אדם כנגד המדורה, ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן; אבל אינו משתטף כל גופו בצונן, ומתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מים שעליו, ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. המביא סילון של צונן בתוך מים חמין, אפילו בתוך חמי טבריה, הרי אלו כחמין שהוחמו בשבת, ואסורין ברחיצה ובשתייה.
טעם הגזירה: גמ’ שבת מ’ ע”א:
אמר רב יהודה מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון. אלא שחמין שלו מחופין בנסרים. כשבא הדבר לפני חכמים אמרו אף על פי שאין חמין שלו מחופין בנסרין. ומשרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. אמבטיאות של כרכין מטייל בהן ואינו חושש.
מאי עוברי עבירה דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנים להחם בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו אסרו את החמין והתירו את הזיעה.
ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו אסרו להן את הזיעה והתירו חמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור ואומרים בחמי טבריה רחצנו אסרו להן חמי טבריה והתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן התירו להן חמי טבריה וזיעה במקומה עומדת.
והמדובר כאן בחמין שהוחמו בע”ש. הברייתא פתחה ביו”ט וסימה בשבת. וזו מחלוקת: לרמב”ם חמין שהוחמו בערב יו”ט מותר לרחוץ בהם. לרא”ש אסור, ע’ רא”ש כירה סימן ז’.
מים שהוחמו בשבת עצמה אסורים לגמרי, ע’ משנה שבת ל”ח ע”ב:
מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין אמרו להם חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה. אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצה ומותרין בשתיה.
יש לברר האם גם שטיפה של הגוף נחשבת לרחיצה, או שנאסר רק משום לא פלוג (האם רחיצה פרושה רק שנכנס למים ממש או גם לשטוף חלק מן הגוף נחשב לרחיצה ממש)? ונפ”מ ליום טוב שאסור לרחוץ, האם מותר להשתטף. וע’ מ”ב סימן תקי”א ס”ק ט”ז שכתב שביום טוב אסור להכנס למרחץ, אבל בבית החיצון אסור לרחוץ ומותר להשתטף. (ולהלן נוכיח שלרמב”ם אין החילוק בין לרחוץ ולהשתטף אלא בין מרחץ וחוץ למרחץ).
ופשטות הגמ’ שלהשתטף אינו בכלל רחיצה, ע’ גמ’ קמ”ז ע”ב שמדייקת מן המשנה: “הרוחץ במי מערה ובמי טבריא”, “קתני מי מערה דומיא דמי טבריא, מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין, הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא”. ומשמע שלהשתטף אינו בכלל רחיצה. ולפי זה צריך לומר שהאיסור להשתטף כל גופו בחמין מע”ש הוא משום לא פלוג (כ”כ ערוך השלחן). ע’ רש”י בגמ’ קמ”ז ע”ב כתב “דלהשתטף, שופכן על גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפילו בחמין”, והיינו לדעה שם שמתירה להשתטף. ומשמע שאין זה בכלל רחיצה. (בית יוסף סימן שכ”ו הביאו) וכן רש”י מ’ ע”א ד”ה ומשתטף בבית החיצון: “…שלא יאמרו רוחץ הוא כדאמרן דאסרו את הרחיצה” הרי שאיסור רחיצה לא כולל להשתטף.
ויש להוכיח מהרמב”ם שלהשתטף (ולכאורה היינו מקלחת) זה כמו רחיצה ממש שלא כמו שכתבנו מרש”י. ולכן כשכתב הרמב”ם שמותר להשתטף בחמי טבריה הכוונה היא רחיצה, והא ראיה שהרי כתב שאסור לרחוץ במי מערה, ואם לרחוץ ממש אסור אף בחמי טבריה, לא מובן מדוע כתב דוקא על מי מערה, שהם בדין חמי טבריה כמבואר בסוגיה, שאסור לרחוץ. ומוכח שלהשתטף ולרחוץ זה היינו הך.
אם נאמר שלהשתטף הוא רחיצה ממש, יש להבין מקור לרמב”ם בהלכות יום טוב בפרק א’ הלכה טז, שם התיר הרמב”ם להשתטף במים שהוחמו בערב יום טוב (ואנו נוהגים איסור), ומנין דבר זה לרמב”ם? ע’ ביאור הגר”א שדייק מלשון הברייתא:
ת”ר מרחץ שפקקו נקביו מע”ש למוצ”ש רוחץ בו מיד, פקקו נקביו מעי”ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון.
וכתב הגר”א שמשמע שמה שאסור בשבת מותר ביו”ט. ואחר שאסרו לרחוץ במים שהוחמו מע”ש, לא אסרו לרחוץ במים שהוחמו בערב ביו”ט. אבל עדיין ק”ק, שהרי המדובר שם על להשתטף, ומנין שביו”ט מותר לרחוץ? אבל לפי מה שכ’ לעיל שלהשתטף זה ממש כמו לרחוץ, הרי דברי הרמב”ם כתובים בפירוש ולא ברמז: משתטף בבית החיצון, פירוש שמותר לרחוץ במים שהוחמו בעי”ט.
וע’ ר”ן בפ’ כירה י”ח ע”ב באלפס ד”ה אתמר, שלרמב”ם מותר כל גופו ביו”ט, אבל לא במרחץ, ולתוס’ אסור.
וכן יש להוכיח ברמב”ם מה”ג שגם להשתטף הוא רחיצה ממש: שלא ישתטף כל גופו ויעמוד מול המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ו”נראה כרוחץ”.
וכתב הרא”ש בפסקים סימן ט’ שצריך להיזהר לא לשים את ידיו מול האור כדי שיתחממו. וכן הטור כתב בסימן שכ”ו שלא רק לא ישתטף אדם בצונן ויתחמם מיד אח”כ כנגד האור אלא גם צריך ליזהר שלא לחמם ידיו אצל האש אחר הנטילה אם לא שינגבם תחילה יפה. כן כתב הרא”ש בפסקים סימן ט’. ואם כן דעת הרא”ש והטור היא שבכגון זה נחשב כמים שהתחממו בשבת ואסור בכלל, ושלא כרמב”ם.
והסביר את המחלוקת המגן אברהם בס”ק ה’ שלרמב”ם אין זה כרחיצה גמורה ולכן את ידיו לבד מותר, אבל הרא”ש סובר, שהכל נחשב לרחיצה גמורה. ע’ ס”ק ו’ שכתב המ”א שלרא”ש האיסור אינו משום שיש סולדת במים אלא משום שזה נחשב כרחיצה.
ולפי מה שכתבנו, שלרמב”ם גם להשתטף הוא רחיצה גמורה, צריך לומר שכל מה שעושה לכל הגוף יחד הוא נחשב לרחיצה. אבל מה שהוא רק לחלק מן הגוף, אין זה רחיצה אלא גזירה נפרדת. ולכן לרמב”ם אין מושג רחיצת ידים, ולכן מותר לשים אותם מול המדורה שלא כמו כל גופו שאסור.
ויש לברר עוד: האם כשהרמב”ם מיירי בחמין הכוונה היא חמין ממש שהיד סולדת בהם, אבל בפושרים אין שום גזירה, או שגם בפושרים אסור (נפ”מ למי שרוצה להתקלח במים מדוד שמש, או באופן שהתחמם מע”ש, אלא שאין יד סולדת, או באופן שמותר להוציא מבוילר, כגון שלא היה בע”ש מים חמים ממש שם).
יש להוכיח מהרמב”ם שגם להפשיר אסור וגם זה נחשב לרחיצה, שהרי לעמוד מול המדורה כתב הרמב”ם ש”נראה כרוחץ”. ודוחק לומר שמיירי שהמים יד סולדת בהם.
אבל ערוך השלחן כתב בסעיף ו’ ודאי פושרים מעולם לא נאסרו. וכן כתב הנודע ביהודה בתשובה או”ח מהד”ת סימן כ”ד: “לדעתי מעולם לא נאסר רחיצה בפושרין רק בחמין”. וכן כתב החכם צבי שאלה יא בפשטות שנתן עצה לטבילה של אשה במקוה ליל שבת “או תפוג צינת המים לבד ואל תחמם עד שיעור שיקרא להם מים חמים”.
לעומת זה, ע”פ מגן אברהם בס”ק ו’ יוצא שיש איסור גם כשאין יד סולדת. שהרי כן באר את דברי הרא”ש שאוסר גם לשים את היד מול האש. וכן כתב בבית מאיר סימן שכ”ו ס”א שיש איסור גם להפשיר, והוכיח מלשון הרשב”א שכתב שאינו משום איסור עצמו של הפשר אלא משום שרוחץ במים חמים. ומשמע שיש איסור אף שאין יד סולדת.
ובערוך השלחן הוכיח מירושלמי שאין איסור כשאין יד סולדת שלא כמ”א: ע’ ירושלמי שבת פרק ג’ הלכה א’: “ותייא כיי דמר ר’ זעירא בשם ר’ יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת. ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת”. ובהלכה ד’ כותב הירושלמי:
תני רבי יוחנן בן נורי אומר ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה לא בשביל שתיחם אלא בשביל שתפיג צינתה. יורד הוא אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי ר”מ. וחכמים אוסרין. יאות א”ר מאיר.
ומה טעמון דרבנן. ייבא כיי דמר רבי זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת. ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. אפי’ במקום שאין היד שולטת עד איכן. ר’ יודה בר פזי ר’ סימון בשם רבי יוסי בן חנינה עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית.
הרי שבירושלמי מפורש שהטעם שאסור להתחמם נגד המדורה הוא רק במקום שיד סולדת, אבל במקום שאין יד סולדת מותר.
אלא שיש לדחות את הדחיה: הירושלמי מיירי רק לגבי האיסור לעמוד מול המדורה ולהתחמם. ויתכן שהירושלמי סובר שלא כרמב”ם אלא האיסור רק משום בישול המים. ולכן יש הבדל בין יד סולדת. אבל בעצם איסור הרחיצה בהחלט יתכן שדעת הירושלמי היא שאסור גם אם המים פושרים בלבד, וצ”ב. וע’ שש”כ פי”ד סעיף יא שמותר לרחוץ במים פושרים שאין הגוף מרגיש את החום. וכן כתב בערוך השלחן סימן שכ”ו סעיף ג’. וע”ע תהל”ד שכ”ו ס”ק ג’.
ג. וכן יש לברר האם מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין שהוחמו בהיתר. כגון בדוד שמש. האם דינם כמים שהוחמו בערב שבת או כמים שהוחמו בשבת.
ובערוך השלחן סימן שכ”ו כתב שמים שהוחמו אפילו על ידי גוי אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו. וכתב שלא דמי לכל הדברים שעשה הגוי מעצמו דמותר לישראל להשתמש בהם כשאינו מכירו, מ”מ ברחיצה נאסר לגמרי ולא הותרה פניו ידיו ורגליו רק בשהוחמו מע”ש, והאיסור אינו מפני המלאכה שנעשה בהם אלא מפני עצם הרחיצה שכן גזרו חכמים.
וכן ניתן לדייק מהרמב”ם: בה”ג כתב הרמב”ם אינו משתטף כל גופו בצונן, מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין. א”כ גם במים שהוחמו בהיתר בשבת אסור כל גופו (שהרי מים אלו שעל גופו התחממו בהיתר, אלא אם כן נאמר שהרמב”ם מיירי באופן שיד סולדת בהן). והרמב”ם מדגיש “ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין” אם כן הרי זה כמו רוחץ במים שהוחמו מע”ש, שהרי אם כמים שהוחמו בשבת, הרי אסור אפילו פניו ידיו ורגליו. ומוכח ברמב”ם שמים שהוחמו בהיתר אסור רק כל גופו, וכ”כ בשער הציון שכ”ו ס”ק ח’ בדעת הרמב”ם. ויתר על כן: הרמב”ם עצמו כתב בה”ד: “וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה”. וע”ע על מים שהוחמו בהיתר בשש”כ פרק יד סעיף ג’ הערה יב בשם הגרש”ז ובהערה יח שם.
מחלוקת ראשונים לגבי זיעה בחמי טבריה. דעת הר”ן שמותר ודעת הרמב”ם וכן דעת הגאונים, שחמי טבריה אסורה הזיעה בהם. ע’ בית יוסף שכו ד”ה תנן
מראי מקומות נוספים: שו”ת אג”מ או”ח סימן קכ”ו. תהילה לדוד שכ”ו. בענין מים שהוחמו בהיתר, עיין ספר חימום מים בשבת, הרב לוי יצחק הלפרין, פרק ח’. שומר שבת סימן לא.