הלכה יג:
הנוטל שיער מגוף האדם, חייב משום גוזז; לפיכך אסור לרחוץ את הידיים בדבר שמשיר את השיער ודאי, כגון אהלה וכיוצא בו. ומותר לחוף את הידיים בעפר לבונה, ועפר פלפלין, ועפר יסמין, וכיוצא בהן; ואינו חושש שמא ישיר שיער שעל ידו, שהרי אינו מתכוון. עירב דבר שמשיר את השיער ודאי, עם דבר שאינו משיר ודאי, אם היה הרוב מדבר שאינו משיר, מותר לחוף בו; ואם לאו, אסור.
הרמב”ם כתב שהנוטל שיער מגוף האדם חייב משום גוזז. האם החיוב הוא רק לשיטת הרמב”ם שחייב על מלאכה שאין צריכה לגופה, שהרי אינו צריך לשיער?
עיין שולחן ערוך בסימן ש”מ שהביא המחבר את האיסור ליטול צפרניו וכתב “וחייב על שתי שערות”. וכן כתב השו”ע בסימן שכ”ח סעיף לא שחייב על גוזז. והקשו האחרונים, ע’ משנה ברורה בביאור הלכה שהרי המחבר פסק בסימן שט”ז ס”ח שפטור על מלאכה שאין צריכה לגופה.
ובביאור הגר”א כתב בסימן ש”מ על דברי השו”ע שמלקט שחורות מתוך לבנות חייב גם על שערה אחת (ומוכח שמיירי גם כשאינו צריך לשיער, דאם משום כך הרי ודאי חייב רק על שתים):
סתם כדעת הרמב”ם דהלכה כר”י במלאכה שאי”צ לגופה, והסוגיה מוכח כן דהלכה כר”י והוא ראיה לפסק הרמב”ם.
הרי שלדעת הגר”א אכן פסק השו”ע כדעת הרמב”ם במלאכה שאין צריכה לגופה.
אבל מגן אברהם שם הביא את הש”ך ביו”ד שאשה ששכחה ליטול צפרניה לטבילה בליל שבת, תאמר לגוי משום שהוי שבות דשבות דמותר לצורך מצוה.
האחרונים הקשו על מ”א שהתיר לומר לגוי ליטול צפרנים, הרי לרמב”ם משאצ”ל חייב. וע’ הר צבי במלאכת גוזז שהביא תירוץ שמדברי הר”ן משמע שגם לרמב”ם חיוב מלאכה שאין צריכה לגופה הוא רק באב ולא בתולדה. וכן כתב את דברי הר”ן הנ”ל וכן הבינם בגליון הש”ס על ירושלמי שבת פ”ז ה”ב דף מח. ובסברא לכאורה יתכן לומר כן, שהרי תולדה היא איסור משום התוצאה שדומה למשכן גם אם המעשה לא דומה, ואם כן, הרי אם היא אינה צריכה לגופה לא תהיה תולדה, אלא שע’ אגלי טל מלאכת דש אות פד בהגה שכתב שדבר זה ישתקע ולא יאמר, ע’ טללי שדה שם.
ובביאור הלכה שם הביא את קושית האחרונים, ותי’ המגן אברהם שצריך לשיער, ודחה תי’ זה דאם כן הרי גם שערה לבנה מתוך שחורות מיירי שצריך לשערה, וא”כ לא יתכן לחייב על אחת אלא רק על שתים, וע”כ שאין צריך לשיער. ויתכן שזה הכרח של הגר”א לומר שהשו”ע פסק כר’ יהודה. ודעת הביאור הלכה סימן ש”מ הביא את דברי הריב”ש תשובה שצ”ד שגם לר’ שמעון בגוזז חייב אפילו אם לא צריך שיער שהרי במשכן ג”כ גזזו לצורך עורות תחשים ולא היו צריכים לשיער. וע’ לשון הרמב”ן דף ק”ו שכתב על גוזז, על מה שרש”י כתב שלר”ש מקלקל בחבורה חייב, משום שהתורה התירה מילה בשבת, והרי תיקון במקום אחר אינו תיקון לר”ש שמלאכה שאי”צ לגופה לר”ש? ע”כ שבחובל חייב גם מקלקל. וע”ז כתב הרמב”ן:
דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרנים בכלי וכן שפמו שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער.
הלכה יד:
אסור לראות במראה של מתכת בשבת, גזירה, שמא ישיר בה נימין המדולדלין מן השיער, ואפילו קבועה בכותל; אבל מראה שאינה של מתכת, מותר לראות בה, אפילו אינה קבועה.
וע’ ר”ן שבת ס”ג ע”ב באלפס שכתב שלא גזרו שאר מראות, אע”ג שלגבי איסור שמא יטה בנר אסור אפילו גובה ב’ קומות, משום שבמין אחד השוו מידותיהן, אבל להחמיר במין אחר אטו אותו המין שראוי לחוש בו אפילו רבה מודה דלא מחמירין. שהרי לא מחמירים באדם חשוב ובדנפטא. ולכן שאר מראות מותר.
ע’ אגלי טל סוף מלאכת גוזז שהקשה מדוע מותר לראות במראה שאינה של מתכת ואילו בגזירת פירות הנושרים אסרו חז”ל גם ביצה שנולדה ביו”ט, אף שלא שייך שמא יעלה ויתלוש.
וכתב, שיש דברים שאסור משום חשש שמא יעבור על איסור. ויש דברים שאסרו משום גזירה והם עצמם הפכו לאיסור. ולגבי ראיה במראה, יש כאן חשש של איסור עצמו על ידי ראיה ולכן לא שייך במקום שאין אפשרות שיבוא לידי איסור. אבל לגבי שמא יעלה ויתלוש, הרי עכשיו בפירות אין כבר חשש, אלא זו גזירה שמא פעם אחרת יבא לידי איסור. לכן אסרו גם במקום שלא שייך איסור וגם בביצה שנולדה ביום טוב. וע’ עוד באג”ט שם.
והנה לגבי קריאה לאור הנר לא גזרו באדם חשוב ובנפטא. ויש לומר שזה דומה למראה של מתכת שאסור רק אם היא של מתכת ולא של זכוכית ולא גזרו. ולכאורה, הרי אם הנר גבוה ב’ קומות הרי ג”כ אסור לקרא, ואם כן הרי זה גזירה כמו פירות הנושרים ואם כן לגזור בכל דבר, ולמה התירו באדם חשוב? אלא אם נדייק ברמב”ם, הרי שאיסור קריאה בנר גבוה אינו משום לא פלוג כפי שמשמע בשו”ע רע”ה. בהלכות שבת פרק ה הלכה יד כתב הרמב”ם:
אין פולין לאור הנר, ולא קורין לאור הנר, ואפילו גבוה שתי קומות; ואפילו עשרה בתים זה על גב זה, והנר בעליונה, לא יקרא ולא יפלה לאורו בתחתונה, שמא ישכח ויטה. ואם היו שניים קורין בעניין אחד, מותרין לקרות לפני הנר, שכל אחד מהן מזכיר חברו, אם שכח; אבל לא בשני עניינות, שכל אחד מהן טרוד בעניינו.
הרי שגבוה ב’ קומות גם כן משום שמא יטה ולא משום לא פלוג. וכפי שכתב האגלי טל שם.
אלא שלפי דברי הרמב”ם הנ”ל, לא קשה בכלל קושית הר”ן מדוע לא החמירו במראה והחמירו בנר אפילו בב’ קומות. שהרי בנר יש חשש שמא יטה גם בב’ קומות כפי שמשמע ברמב”ם מה שאין כן במראה שאין חשש. וכפי שכתב האגלי טל.
חילוק האגלי טל, מסביר את מה שכתב רע”א שכל איסורי דרבנן לא גזרו לחולה, ע’ סימן ש”ז ס”ה בהגהות רע”א. ואף על פי כן ישנה גזירה של שחיקת סממנים. וע’ שש”כ פל”ד הערה ז’ ששחיקת סממנים נאסרה מלכתחילה בחולה. ולדברינו הרי זה מובן, שבדברים שאסרו משום חשש שמא יגיע בפעם אחרת לידי איסור, או שחששו שאחר יגיע לאיסור מתוך שיראה, זה לא גזרו בחולה. אבל ודאי שגזרו על מלאכה שבה עצמה יש חשש שיגיע למלאכה.
ולפי זה אולי יש להסביר מה שהקשה בשש”כ בהערה שם על הרע”א מסימן שכ”ח סעיף מו שנותנין כלי ע”ג העין ובלבד שיהיה כלי הניטל. ומדוע מוקצה לא שרי לחולה? ויש לומר שמוקצה בכלים שנאסר משום הוצאה, הרי החשש בגופו שמא יעשה מלאכה בגוף הכלי, היינו הוצאה. וזה שייך גם בחולה. לעומת זה מצאנו בסימן שט”ז על פרעוש שמותר ליטלו משום צער הגוף, וזה משום שזה איסור מוקצה דבע”ח שהוא משום הכנה ולא משום הוצאה ולכן יש לומר שהותר משום צער.