כתב הרמב”ם:
התוקע, חייב משום בונה; לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע, לא נוטלין אותן ולא מחזירין: גזירה, שמא יתקע. אבל דלת שידה תיבה ומגדל, ושאר דלתות הכלים, נוטלין, ולא מחזירין. ואם נשמט ציר התחתון שלהן, דוחקין אותו למקומו, ובמקדש מחזירין אותו; אבל ציר העליון שנשמט, אסור להחזירו בכל מקום: גזירה, שמא יתקע.
אין גודלין את שיער הראש, ואין פוקסין אותו, מפני שנראה כבונה. ואין מחזירין מנורה של חוליות, ולא כיסא המפוצל, ולא שולחן המפוצל, וכיוצא בהן, מפני שנראה כבונה; ואם החזיר, פטור: שאין בניין בכלים, ואין סתירה בכלים; ואם היה רפוי, מותר להחזירו. ואין מתקנין חוליות של שדרה של קטן זו בצד זו, מפני שנראה כבונה.
הקשיים ברמב”ם:
א. מדוע בקרקע זהו רק חשש שמא יתקע ולא איסור בונה ממש.
ב. מה ההבדל בין היתר ליטול ואיסור להחזיר בתיבה שידה וכ’
ג. למה לא כתב הרמב”ם שאסור לפרק מנורה ורק כתב שאסור להחזיר?
ע’ רמב”ם פרק י’ הלכה י”ד על דלת בור ודות, ומוכח שיש סוגי דלתות שונים. ודלת בור ודות היא דאוריתא ונראה שזה משום שהם קבועים ברצפה וחלק ממנה. ע’ מ”מ פרק י’ הלכה י”ג שלדעת הרמב”ם יש חיוב גם בכלים כשבונה בנין גמור.
עיין עוד: בהלכות יום טוב פרק ד’ הלכה י”ג כתב הרמב”ם:
כלים שהן מפוצלין, כגון מנורה של חוליות וכיסא ושולחן שהם חתיכות חתיכות מעמידין אותן ביום טוב, והוא שלא יתקע: לפי שאין בניין בכלים.
ואם כן מותר להרכיב מנורה, “והוא שלא יתקע”, ובהלכות שבת כתב בסתם שאסור להחזיר, “אם היה רפוי מותר להחזירו”, האם יש חילוק בין הלכות שבת להלכות יום טוב? והרי בשניהם כתב הרמב”ם שמיירי ב”מפוצל”, ואם כן אין חילוק במידת הפירוק. על שאלה זו כבר עמד התוס’ ביצה כ”ב ע”א ד”ה ובית הלל, שהקשו סתירה ממנורה של חוליות בשבת וביום טוב. ובמגן אברהם סימן תקי”ט ס”ק ד’ אכן כתב שבשבת מותר להחזיר דוקא רפוי, וביו”ט מותר אפילו מהודק ושבת חמירא. (שאלה זו נפ”מ להרכבת שולחן פלסטיק “כתר” שנפלה ממנו רגל). ואולי יתכן לומר באופן אחר לרמב”ם, שהרי בהלכות שבת כתב הרמב”ם “להחזיר” ובהלכות יום טוב כתב הרמב”ם “להעמיד”, ואולי שם הכוונה לכתחילה. ויש יותר חשש שמא יתקע בדבר שהתפרק.
יש לשים בהלכות אלו, שבהלכה כה כתב הרמב”ם גזירה שמא יתקע, ובהלכה כו כתב שנראה כבונה. וכן כתב הרמב”ם בפרק כא הלכה א’:
נאמר בתורה “תשבות” (שמות כג,יב): אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן, שאסרו חכמים משום שבות: מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים, אסרום גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה.
ובלחם משנה כאן שאל, מדוע נוטלין דלת שידה תיבה ומגדל, הרי אם שייך איסור בונה בהחזרה הרי שייך גם סותר כשמוציא? ולפי החילוק הנ”ל מבואר: הרי האיסור אינו משום שנראה כבונה אלא משום שמא יתקע, והרי חשש מלאכה, הוא רק כשמחזיר ולא כשמוציא (וכ”כ נשמת אדם כלל מד בפשטות). ועדיין צריך עיון מדוע אין נראה כבונה, בכל מה שנדון בהלכה כה.
ובעצם הרי שאלת הלחם משנה היא שאלת הגמ’ קכ”ב ע”ב:
תנו רבנן דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל נוטלין אבל לא מחזירין. ושל לול של תרנגולים לא נוטלין ולא מחזירין. בשלמא של לול של תרנגולים קסבר כיון דמחברי בארעא יש בנין בקרקע יש סתירה בקרקע. אלא של שידה ושל תיבה ושל מגדל מאי קסבר אי קסבר יש בנין בכלים יש סתירה בכלים ואי אין סתירה בכלים אין בנין בכלים
אמר אביי לעולם קסבר יש בנין בכלים ויש סתירה בכלים ושניטלו קאמר. אמר לו רבא [שתי תשובות בדבר] חדא דניטלין קתני ועוד מאי אבל לא מחזירין אלא אמר רבא קסבר אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים וגזירה שמא יתקע
לדעת רש”י פירוש החשש שמא יתקע, הוא משום מכה בפטיש, ואם כן החילוק הוא פשוט. אבל לרמב”ם שהחשש שמא יתקע הוא משום בונה, הרי שזהו פירוש דברי רבא “שמא יתקע”, שמשום כך מותר לפרק ולא להרכיב. ורש”י לשיטתו שאין בנין בכלים בכלל וגם לא בונה גמור אלא יש רק מכה בפטיש. ורמב”ם לשיטתו כמ”ש המ”מ שיש בנין בכלים ולכן יש גזירה שמא יתקע.
והמגיד משנה כאן הקשה עוד קושיה: מדוע צריך חשש שמא יתקע לגבי דלתות המחוברות לקרקע, והרי זה בונה ממש ולא רק חשש שמא יתקע, כמפורש בגמ’ שהבאנו לעיל?
והנה, גם הרי”ף כתב כעין זה בריש פרק כל הכלים:
תנו רבנן דלת של שידה ושל תיבה ושל מגדל ניטלין ולא מחזירין של לול של תרנגולין לא ניטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע
אלא שכתב הר”ן שם שהטעם שכתב הרי”ף שמא יתקע קאי על דלת של שידה תיבה ומגדל ולא על לול של תרנגולים. אבל מדברי הרמב”ם מוכח שלא כן, וצריך עיון מה שיטתו.
ונראה לפרש אחרת את שיטת הרמב”ם, ויש להקדים סוגיה נוספת שלכאורה הרמב”ם הולך בדרך שונה.
משנה ביצה י”א ע”ב: “בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין ביום טוב ובית הלל מתירין אף להחזיר”. ובגמ’:
מאי תריסין אמר עולא תריסי חנויות. ואמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחלתן ואלו הן עור לפני הדורסן ותריסי חנויות וחזרת רטיה במקדש וכו’
תריסי חנויות נמי תנינא [ובית הלל מתירין אף להחזיר] מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואפילו דבתים נמי קא משמע לן התירו סופן משום תחלתן דחנויות אין דבתים לא
ופרש רש”י שם “חנויות, כמו תיבות הן ועומדות בשוק ואינן מחוברות לקרקע”. ודבר זה מוכרח בגמ’ שם שתלוי בבנין וסתירה בכלים, ואם כן מיירי בחנויות שהם “ויטרינה” ניידת. ויתר על כן פרש רש”י על “דבתים לא”, פירש שמיירי בתריסי כלי הבית, היינו אותן “חנויות” שהן נמצאות בבית, ואז אין היתר לסגור משום שאין חשש שמירה כיון שהן בתוך הבית. ואם כן הכל מיירי במטלטלין.
וברמב”ם בהלכות יום טוב פרק ד, הלכה יב:
מסלקין תריסי חנייות ומחזירין אותן ביום טוב, כדי שיוציא תבלין שהוא צריך להן מן החנות, ולא יימנע משמחת יום טוב. במה דברים אמורים, בשיש להן ציר באמצע; אבל יש להן ציר מן הצד, אסור: גזירה, שמא יתקע. ושאין להן ציר כל עיקר, אפילו בבית מותר להחזיר.
ובהלכה שלאחריה עוסק הרמב”ם בכלים שהן מפוצלין. ולכאורה משמע שהלכה זו לא מיירי במטלטלין אלא בחנות מחוברת. שהרי רמב”ם לא כתב שמיירי במטלטלין. וע’ הלכות דעות פרק ה’ הלכה ד’ שהחכם לא יאכל בחנות, וזה ודאי כחנות שלנו. וכן בהלכות ברכות פרק ט’ הלכה ה’ בנכנס לחנותו של בשם. וכן בהלכות מאכלות אסורות פרק יב הלכה טו על המניח נכרי בחנותו. וכן בהלכות מעשר פרק ט’ הלכה יב במוכר “בחנותו או על פתח חנותו”. ובכל מקומות אלו ודאי הכונה לחנות כשלנו הבנויה ומחוברת בקרקע. ואם כוונת הרמב”ם לחנות מטלטלין היה צריך לומר שמיירי כן. ואדרבא, לפי רש”י צ”ע מדוע הגמ’ קוראת חנות לדבר המטלטל.
ועוד, בפירוש המשניות לרמב”ם בביצה שם, כתב הרמב”ם:
תריסין, הלוחות שנועלין בהן פתחי החנויות. אם לא היה להן ציר אין מחלוקת שהן מותרין ואפילו היו עשוין לנעילת בית שבתוך החצר.
הרי שלא באר כרש”י לגבי חנות שבבית, אלא ביאר שמיירי לנעילת בית בחצר. ועל זה מיירי הסוגיה.
ואם כן, על פי שנים עדים יקום דבר, גם ההלכה הנ”ל ברמב”ם שכתב לגבי פירוק והרכבת דלתות שהחשש שמא יתקע. ולא אסר מה”ת אלא מדרבנן. וכן מתריסין שמשמע שמיירי בקבוע, נראה שלרמב”ם הכלל “אין בנין וסתירה בכלים” שייך גם לגבי דלתות ותריסין הקבועים. וב”ה מצאתי במרכבת המשנה לעיל פרק י’ הלכה יד בסופו שעוסק בנ”ל ויישב כנ”ל את הרמב”ם. והטעם שזה נחשב כמטלטל, כתב במרה”מ שהרמב”ם והרי”ף לשיטתם שתלוש ולבסוף חברו נחשב כתלוש.
ודעת הרמב”ם שמה שכתוב בפרק כל הכלים קכ”ב ע”ב שבשל תרנגולין יש בנין בקרקע ויש סתירה, ודלתות לול של תרנגולים אסור ליטול מן התורה, זה אינו למסקנה. ורק אסור כל נטילת דלתות משום חשש שמא יתקע. וכן כתב הב”ח בסימן ש”ח בדעת הרמב”ם, שסובר שנטילת דלתות והחזרה אסורין רק מדרבנן עיי”ש וע’ במה”מ שדחה את הסברו בגמ’, אף שס”ל למה”מ שאכן האיסור הוא דרבנן.
וא”כ לפי האמור דעת הרמב”ם שאין בנין בכלים הוא אפילו בתלוש ולבסוף חברו והוצאת דלת מן הצירים והחזרתה אכן נאסרה לרמב”ם רק מדרבנן משום שמא יתקע כפשטות ההלכה הנ”ל. וזה שלא כמקובל שהוצאת דלת מחוברת זה איסור דאוריתא. כפשטות השו”ע סימן ש”ח סעיף י’ ובמגן אברהם אות כב שגם חלונות היינו הך.
אלא שיש לישב את הרמב”ם בפרק י’ בהלכה יד “…המחזיר דלת של בור, ושל דות, ושל יציע, חייב משום בונה”. ומדוע חייב בדלת כזו והרי גם היא כלי? אלא נראה שצריך לחלק שיש הבדל בין דלת של בית שעומדת ובין דלת של בור ודות שהיא שוכבת והופכת להיות חלק מן הרצפה. ובדלת כזו יש איסור דאוריתא. וע’ בפירושו של הרב קאפח שכתב כן. אלא שלפי זה צריך ליישב את הרמב”ם בפרק י’ הלכה יד שהבאנו לעיל שלגבי בור ודות חייב אם מוציא. וצריך לומר שיש הבדל בין דלת העומדת ודלת שהיא חלק מן הרצפה, כמ”ש לעיל.
מראי מקומות נוספים: ע’ ב”ח סימן ש”ח ד”ה דלת; בירור הלכה ביצה דף כב; תהילה לדוד סימן שי”ג ס”ק יג;
צילומים: גמ’ קכב, רי”ף מז. גמ’ ביצה י”א,