רמב”ם שבת פרק כג הלכה ז’ - בענין הכנה משבת לחול

כתב הרמב”ם:

אסור לחוף כלי כסף בגרתיקון, מפני שהוא מלבנן כדרך שהאומנין עושין, ונמצא כמתקן כלי, וגומר מלאכתו בשבת; אבל חופפין אותן בחול, ובנתר. וכן כל הכלים, חופפין אותם בכל דבר.

ואסור להדיח קערות ואילפסין וכיוצא בהן, מפני שהוא כמתקן, אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת, באותה שבת; אבל כלי שתייה כגון כוסות וקיתונות, מותר להדיחן בכל עת, שאין קבע לשתייה. ואין מציעין את המיטות בשבת, כדי לישן עליהן למוצאי שבת; אבל מציעין מלילי שבת, לשבת.

וכתב הראב”ד:

ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן, א”א כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחול.

לדעת הרמב”ם אין איסור הכנה מחול לשבת, אלא איסור בדברים מסויימים שהם סרך מלאכה ומשום מתקן. ומה שהותר לצורך שבת להדיח כלים וכיו”ב הרי זה משום כבוד שבת. וכיוצא בזה מצאנו בשיטת הר”ן לגבי רדיית הפת, שאין זה שבות אלא עובדין דחול אלא שלצורך סעודת שבת התירו או כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה. וכן דוגמא מלעיל פכ”ב הלכה כב לגבי איסור קיפול בגדים, שכתב הרמב”ם: “ואם לא היה לו כלי אחר להחליפו מותר לקפלו ולפשטו להתכסות בו כדי שיתנאה בשבת”. הרי שיש היתר מיוחד לכבוד שבת.

אבל דעת הראב”ד היא שיש איסור הכנה משום טרחא לחול. ואם כן לא צריך שיהיה כאן סרך מלאכה בכלל, והדבר אסור משום ההכנה לעצמה. ולדעתו יתכן איסור בדבר כמו סידור ספסלים לחול וכיו”ב. וההיתר לשבת אינו משום שהתירו לכבוד שבת, אלא שכיון שזה לצורך שבת הרי אין בזה סרך איסור.

ונראה ששיטת הרמב”ם היא גם שיטת המאירי בשבת קי”ח, (458) שכתב שמותר להדיח קערות בליל שבת לצורך שחרית, ושל שחרית להדיחן לצורך מנחה. ומן המנחה ולמעלה אינו מדיח אפילו רצה לאכול שאין החיוב אלא בשלש. הרי שהמאירי סובר שמותר להדיח כלים רק לצורך סעודת מצוה ולא לרשות. ואם כן ברור שהאיסור לפ”ז הוא משום שזה נחשב למלאכה והתירו לצורך סעודת שבת ולא לצורך סעודת רשות. ואם היה איסור משום הכנה משבת לחול ודאי שהיה מותר גם לצורך סעודת הרשות.

ולכאורה בסוגיה בעירובין משמע שיש איסור הכנה גם בדבר שאין בו סרך מלאכה: בגמ’ ל”ח ע”ב לגבי מערב ברגליו ביום טוב ראשון, שואלת הגמ’: “הא קא מכין מיו”ט לשבת, א”ל מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק ויתיב”. ובשו”ע סימן תט”ז כתב “ולא יאמר כלום מפני שאסור לעשות שום הכנה מיו”ט לשבת או משבת ליו”ט אפילו בדיבור”. אבל הרמב”ם בהלכות עירובין פרק ח’ הלכה ט’ כתב סתם “ויעמוד באותו מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה”. אבל אכן עצם הדבר צ”ב לרמב”ם איזו הכנה שייכת בזה.

ואולי יש לומר שיש הבדל בין איסור הכנה בשבת ובין הכנה מיום טוב לחברו. בשבת האיסור הוא משום מלאכה, אבל ביום טוב האיסור הוא כמו איסור הכנה דרבה, משום והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו, שיום טוב לא מכין לחברו. ואכן בגמ’ עירובין שם באותה סוגיה המדובר הוא על איסור הכנה של “והיה ביום השישי והכינו”. ואם כן צ”ב לשון המגן אברהם בתחילת סימן תק”ג שאסורה הכנה אפילו בדבר שאינו מלאכה.

מאידך יש להביא סיוע לרמב”ם מלשון התוספתא שבת יג,יח:

חבל דלי שנפסק אין קושרין אותו אלא עונבים אותו [מפצעין באגוזים ומפרדין ברמונים ומחתכין בנבלה משבת לאותה שבת אבל לא משבת למוצאי שבת מפני שהוא כמתקן מקודש לחול ר’ יוסי אומר] מפצעין באגוזים ומפרדין ברמונים ומדיחין בכבושין ביוה”כ עם חשיכה ואינו חושש שהוא כמתקן מקודש לחול.

ובהלכה הבאה בתוספתא:

מדיחין כלים משבת לאותה שבת אבל לא משבת זו לשבת אחרת כיצד אכל בהן בלילי שבת מדיחן שיאכל בהן לשחרית [לשחרית] מדיחן שיאכל בהן [לסעודה לסעודה] מדיחן שיאכל בהן למנחה [למנחה לא ידיחם] מעתה הכוסות מדיחן כל היום כולו מפני שאין קבע לשתיה מדיחין עשרה כוסות שאם ירצה ישתה באחד מהן [מציעין עשר מטות שאם ירצה מסב באחת מהן] של בית ר”ג לא היו מקפלין כלי לבן שלהן מפני שהן מחליפין.

הרי שבתוספתא ברור שהטעם הוא משום תיקון כלי וזה כמו שכתב הרמב”ם.

ולכאורה הרי זה מחלוקת בבלי וירושלמי: כתב הירושלמי פט”ז ה”ג פ’ ע”א: על משנה מצילין מזון ג’ סעודות:

אמר רבי יוסה טעמא דרבנן תמן כל מה שיש בבית מן המוכן. ברם הכא אם אתה אומר כן אף הוא מציל מן היום למחר.

אבל בבבלי שבת קי”ז ע”ב הטעם הוא אחר:

מכדי בהיתרא קטרח נציל טפי אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי.

ויש לומר שהבבלי והירושלמי חולקים האם ניתן לומר שטעם ההגבלה להצלת ג’ סעודות, משום הכנה. הירושלמי מסביר משום הכנה ולבבלי אין הכנה בדבר שאין בו סרך איסור.

ועל פי הדברים הנ”ל, ע’ הגמ”י הלכות סוכה פ”ו הלכה יד, על מ”ש הרמב”ם “גמר מלאכול ביום השמיני מוריד כליו ומפנה אותם”, כתב “אבל להעמיד השולחנות והספסלים לסדרן לצורך הלילה אסור דאין יו”ט מכין לחבירו”. ולכאורה הרי אין כאן שום סרך של מלאכה? אלא יש לתרץ על פי מה שכתבנו שיש הבדל בין איסורי שבת ואיסורי יו”ט. ולכן איסור הכנה בשבת הוא משום תיקון. אבל איסור הכנה ביום טוב הוא משום שלא ימנע משמחת יו”ט. ואם כן לדברינו הרי דברים אלו הם גם לדרכו של הרמב”ם.

ועל פי דברים אלו אין מקום לומר לדעת הרמב”ם מה שכתבו האחרונים, ע’ שמירת שבת כהלכתה פרק כח סעיף ע’ (שע) שאפילו אמירה גרידא אסורה, וכתב שם בסעיף עב שאסור לומר שהולך לישון בשבת כדי שלא יהיה עייף במוצאי שבת. וכן שלא יקח סידור וכ’. ולדעת הרמב”ם כל האיסור בשבת הוא רק משום מתקן כלי ואם כן אין מקום לאסור כה”ג.

ויש להעיר שלכאורה לשיטת רש”י יש בהכנה איסור מן התורה: בדף קיד ע”ב:

אמר רבי זירא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רב הונא יום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק. אמר רב מנא תנא מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק תלמוד לומר (שמות טז) שבתון שבות. למאי אילימא למלאכה והכתיב (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה. אלא לאו אקניבת ירק שמע מינה.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן יום הכפורים שחל להיות בשבת מותר בקניבת ירק. מיתיבי מנין ליום הכפורים שחל להיות בשבת שאסור בקניבת ירק תלמוד לומר שבתון שבות למאי אילימא למלאכה והכתיב לא תעשה כל מלאכה אלא לאו בקניבת ירק לא לעולם למלאכה ולעבור עליה בעשה ולא תעשה.

ושיטת הרמב”ן הרשב”א והריטבא דקניבת ירק היינו הדחת ירקות כמבואר בתוספתא. ובד”ה אסור בקניבת ירק כתב רש”י: “ולא מבעי בשבת דעלמא דאסור משום שבות דקטרח בשבת לחול”. אם כן רש”י קורא לאיסור הכנה איסור שבות, ונפ”מ שזה איסור חמור של שבות ולא התירו גם במקום מצוה וכיו”ב. וע’ פרש”י שם בבריתא שקניבת ירק אסורה מדאוריתא בכל שבתות השנה. ותוס’ שם כתבו שהאיסור הוא אסמכתא. ובבריתא אח”כ “תניא כוותיה דר’ יוחנן”, כתב רש”י שקניבת ירק אסורה מדרבנן. ועל הסבר רש”י שזה טרחא משבת לחול, כתב בשלטי גיבורים כאן (מב ע”א באלפס):

פרש”י דקטרח בשבת לאכול אותו הירק בחול מיהו צ”ע היאך מיקרי שבות מה שמכין בידים בשבת לחול.

הרי שהבין ברש”י שקניבת ירק הוא איסור הכנה משבת לחול והוא מן התורה לבריתא זו.

מראי מקומות: גמ’ קי”ג ע”א משנה מקפלים את הכלים וכ’. קי”ח ע”א ת”ר קערות וכו’ ובמאירי. קי”ד ע”ב אר”א אר”ה יוה”כ שחל וכו’ עד סוף הפרק ובשלטי הגבורים שם. קי”ז ע”א משנה לא ישכור. קי”ז ע”ב משנה וגמ’ עד …א”ל אביי. בירושלמי שם עד …מתניתא. תוספתא שבת פי”ג הי”ז יחח. תורת כהנים אחרי פרק ז’ ה”ה. פסיקתא זוטרתא בשלח עה”פ והיה ביום השישי. ערובין ל”ח אמרו לו לר”א, ובתוד”ה משום.. שם ע”ב עירב ברגליו עד כמאן. שו”ע או”ח סי’ תט”ז ס”ב. או”ח סי’ תקג ובמ”א שם בפתיחה. או”ח סי’ תרס”ז בהגה ומ”א שם ס”ק ג’.