כתב הרמב”ם:
המגביה תרומה ומעשרות בשבת או ביום טוב, בשוגג, יאכל ממה שתיקן; במזיד, לא יאכל עד מוצאי שבת. ובין כך ובין כך, תיקן את הפירות. וכן המקדיש או המעריך או המחרים בשבת, בין בשוגג בין במזיד, מה שעשה עשוי; ואין צריך לומר, ביום טוב. וכן המקנה לחברו בשבת, קנה.
בגמ’ ביצה יז ע”ב דנה הגמ’ במי שעבר ואפה בלא עירוב תבשילין. ומוכיחה הגמ’ מהמעשר בשבת:
[ת”ש] המעשר פירותיו בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. לא צריכא דאית ליה פירי אחריני. תא שמע המטביל כליו בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש בהן. לא צריכא דאית ליה מאני אחריני. אי נמי אפשר בשאלה. תא שמע המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. אסורא דשבת שאני.
ומפרש רש”י ד”ה במזיד לא יאכל:
שעבר על השבות דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביו”ט אלמא אחמור רבנן במילתייהו ואפי’ גבי עונג שבת.
ואם כן להלכה שפסק הרמב”ם בהלכות יום טוב פרק ו’ הלכה י’ שאם עבר במזיד לא נאסר באכילה, כמ”ש הרמב”ם: “אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת”. הרי שנזקק לחלק בין דרבנן של מעשר בשבת והיה צריך לומר שמחמירים עליו כיון שיש לו פירות אחרים. ומדוע הרמב”ם לא פסק כן?
וע’ לחם משנה שכתב על זה שצ”ל שכשהגמ’ ענתה על השאלה ממטביל כליו, “אי נמי אפשר בשאלה” פירושו שזה תירוץ גם על השאלה ממטביל וגם מפירות. ובשניהם יש להחמיר משום שגם כלים וגם פירות אפשר בשאלה, ואין צריך להעמיד את הפירות שאסור רק באית ליה פירי אחריני.
וע’ נשמת אדם הלכות שבת סימן ט’ אות ט שכתב שחילוק הלחם משנה הוא דחוק. ולכן כתב שלדעת הרמב”ם פירוש החילוק האחרון של הגמ’ “איסורא דשבת שאני” פירושו שיש הבדל בין איסור ששייך גם בשבת וגם ביו”ט לבין איסור בישול שהוא מותר ביו”ט אלא שאסור לצורך השבת בלבד. ולכן לרמב”ם אין צריך עוד את החילוקים בין מטביל ומעשר לבין עבר ואפה, ושם אסור לא משום שאית ליה פירי אחריני אלא משום שזה איסורא דשבת. (אלא שאם הרמב”ם אוסר גם במעשר גם בלית ליה פירי אחריני, צריך עיון מה שמובא בשבת מג שטבל מוכן הוא אצל שבת שאם תקנו מתוקן, והרי אם תקנו עדיין אסור לרמב”ם? ואולי הדיון הוא רק לגבי טלטול ולא לגבי אכילה. אבל צ”ע שאם לאכילה הוא אסור הרי שוב מחמת זה צריך להיות מוקצה, וע’ אמרי בינה שבת סי’ כ’ וצ”ב).
ומאידך, יש להסביר מדוע המעשר בשבת שונה מאשר המבשל בשבת? ולגבי המבשל בשבת פסק הרמב”ם פ”ו הכ”ג שבשוגג יאכל במוצאי שבת ובמזיד אסור לו לעולם? ובגמ’ חולין ט”ו נחלקו בזה ר’ יהודה ור’ מאיר:
דתנן (צ”ל דתניא) המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.
אם כן הרמב”ם הרי פסק בפרק ו’ כר’ יהודה, וכאן לכאורה הפסק מתאים לר’ מאיר?
ויש לומר באחת משתי אפשרויות: או שהרמב”ם אכן בדרבנן פוסק כר’ מאיר אף שבדאוריתא פוסק כר’ יהודה. או שלרמב”ם גם ר’ יהודה עצמו סובר להחמיר רק במלאכה דאוריתא ולא בדרבנן. וכתב הגר”א בסימן שי”ח ס”ק ב’ “וטעמו דר”י ל”פ אלא בדאורייתא כמ”ש בגיטין נ”ג”. ובגמ’ גיטין שם:
לימא כתנאי (אם היזק שאינו ניכר שמיה היזק או לא) המטמא והמדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד חייב דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג פטור במזיד חייב מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר היזק שאינו ניכר שמיה היזק ומר סבר לא שמיה היזק אמר רב נחמן בר יצחק דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק והכא בקנסו שוגג אטו מזיד קא מיפלגי דמר סבר קנסו שוגג אטו מזיד ומר סבר לא קנסו שוגג אטו מזיד.
ורמי דרבי מאיר אדרבי מאיר ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.
קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה דרבי מאיר אדרבי מאיר לא קשיא כי קניס בדרבנן בדאורייתא לא קניס… דר’ יהודה אדר’ יהודה לא קשיא כי לא קניס בדרבנן בדאוריתא קניס.
הרי שלר’ יהודה בדרבנן בשוגג מותר.
ודברי הגר”א אלו הובאו במ”ב בביאור הלכה סימן שי”ח ד”ה המבשל, ולכן פסק שבאיסור דרבנן בשוגג מותר בו ביום אפילו לו. (אלא שהקשה על הגר”א שמנ”ל לגבי מזיד בדרבנן שגם בזה ר’ יהודה יודה לר”מ).
ומצאנו עוד דעות שסוברת שבדרבנן אין לאסור מעשה שבת ולכאורה אפילו מזיד: תוס’ עירובין מ”א ע”ב. בגמ’ שם שפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומם. וכתבו התוס’ ד”ה לא הפסידו “ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא”, ולכאורה משמע בתוס’ שבאיסור דרבנן אין מעשה שבת. ובמגן אברהם סימן ת”ה ס”ק יד שאל על התוס’ שכתבו שבדרבנן מותר מהמטביל כלים ומעשר, שזה דרבנן ואסור. וכתב המ”א שצ”ל שאית ליה פירי אחריני. אבל בדלית ליה פירי אחריני מותר ובשו”ע המתיר פירות שחזרו מיירי דלית ליה פירי אחריני.
אלא ששאלת המגן אברהם תמוהה, שהרי ברור שאין כוונת התוס’ להתיר לגמרי באיסור דרבנן, שהרי גם אותם פירות כשהם מחוץ למקומם אסורים, ואם כן ההיתר כשחזרו הוא משום חזרו למקומם דוקא כמו שכתב התוס’. ונראה לומר שמ”א הבין שאית ליה פירי אחריני היינו שלא אהנו מעשיו וזה ממש כמו פירות שחזרו שלא אהנו מעשיו וזה היינו הך. (וברי”ף ורמב”ם כתבו שהם אנוסים, היינו כמו אדם שיצא לאונסו, וכמבואר בגמ’ עירובין שם). והריטב”א בעירובין הביא בשם רבנו יונה תירוץ אחר לשאלת התוס’ שההיתר הוא משום שבמלאכת הוצאה לא נעשה מעשה. וכן לשון הרמב”ם לעיל בפרק ו’ הלכה כד:
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו בשבת שהרי לא נעשה בגופן מעשה ולא נשתנו, במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת.
אלא שיש הבדל בין הריטב”א לבין הרמב”ם, שלרמב”ם טעם זה סגי רק לשוגג ואילו לריטב”א בשם הרא”ה נראה שגם במזיד קיים הטעם הזה.
ולכאורה כן דעת רש”י בביצה יז ע”ב הנ”ל שכתב איסורא דשבת שאני:
בשול שבת מאבות מלאכות הוא ואיסור דסקילה הוא הלכך קנסוה רבנן למזיד אבל עבר ואפה ביום טוב לשבת אסורא דרבנן הוא דעבד.
ולכאורה משמע שבאיסור דרבנן לא אוסרים מדין מעשה שבת (ויהיה צורך לומר גם לרש”י מה שכתב המ”א בסימן ת”ה ס”ק יד שהמטביל ומעשר אסור רק בדאית ליה פירי אחריני).
ולכאורה, על פי הרמב”ם בפרק ו’ שכתב שמעשה שבת אסור רק אם נעשה מעשה, וכן הבין בנשמת אדם הלכות שבת כלל ט’ אות א’ שדעת הרמב”ם היא כרבינו יונה, אם כן יש לומר בדעת הרמב”ם שההבדל בין מעשה שבת בבישול ובין טבילת כלים ומעשר, משום שלא נעשה מעשה בגופן ולא נשתנו, ואז אין צריך לומר מה שכתב הגר”א בדעת הרמב”ם שס”ל שר’ יהודה מודה באיסור דרבנן.
הערה נוספת מביא בירור הלכה ביצה י”ז ע”ב בשם הרב חרל”פ: הרמב”ם כאן בהלכה טו לגבי מגביה תרומות ומעשרות כתב “בשבת או ביום טוב” ואילו לעיל בהלכה ח’ לגבי טבילה כתב את הדין רק בשבת ולא כתב “או ביו”ט”?
ותשובה לכך ברמב”ם בהלכות יום טוב פרק ד’ הלכה יז: “כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביום טוב גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו”. וכלי שנטמא ביום טוב מותר להטביל אותו ביום טוב כמ”ש בהלכה יח שם. ואם כן אין איסור מתקן ביום טוב בהטבלה ולא כמו שבת אלא האיסור הוא משום שמא ישהנו בטומאתו. ולכן לגבי יום טוב נראה שהרמב”ם פוסק שגם המטביל במזיד לא נאסר. ויש להעיר שבפירוש המשניות לרמב”ם ביצה פ”ב מ”ב כתב הרמב”ם על איסור הטבילה ביום טוב שאסור משום מתקן. וע’ הערת הרב קאפח שם הערה 7 שהעיר על זה.
מ”מ נוספים: שער המלך הלכות יום טוב, אמרי בינה דיני שבת ריש סימן כ’. אור שמח הלכות יום טוב פ”ד הלכה ז’. תורת חסד סימן כו אות ה’, אות י’.
צילומים: ביאור הלכה סימן שיח, גמ’ גיטין נג ע”ב, גמ’ ביצה יז ע”ב