הלכה ד’:
כל דבר שהוא גמר מלאכה, חייב עליו משום מכה בפטיש. ומפני זה, הגורד כל שהוא, או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב; לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת, בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים. אפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקרקש את האגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו, אסור: גזירה, שמא יתקן כלי שיר.
הלכה ה’:
אין מספקין, ולא מרקדין, ולא מטפחין בשבת גזירה, שמא יתקן כלי שיר; ולספק כלאחר יד, מותר. אין שטין על פני המים גזירה, שמא יתקן חבית של שייטין. בריכה שבחצר מותר לשוט בה, שאינו בא לעשות חבית של שייטין: והוא שיהיה לה שפה מוקפת, שלא ייעקר ממנה המים, כדי שיהיה היכר והפרש בינה, ובין הים.
יש מחלוקת בגמ’ עירובין קד ע”א בין רבא לעולא לגבי איסור השמעת קול:
עולא איקלע לבי רב מנשה אתא ההוא גברא טרף אבבא. אמר מאן האי ליתחל גופיה דקא מחיל ליה לשבתא. אמר ליה רבה לא אסרו אלא קול של שיר. איתיביה אביי מעלין בדיופי ומטיפין מיארק לחולה בשבת. לחולה אין לבריא לא. היכי דמי לאו דנים וקא בעי דליתער שמע מינה אולודי קלא אסיר לא דתיר וקא בעי דלינים דמשתמע כי קלא דזמזומי.
איתיביה המשמר פירותיו מפני העופות ודלעיו מפני החיה משמר כדרכו בשבת ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהן עושין בחול. מאי טעמא לאו דקמוליד קלא וכל אולודי קלא אסיר אמר רב אחא בר יעקב גזירה שמא יטול צרור.
ואלא הא דאמר רב יהודה אמר רב נשים המשחקות באגוזים אסור. מאי טעמא לאו דקא מוליד קלא וכל אולודי קלא אסיר לא דלמא אתי לאשוויי גומות. דאי לא תימא הכי הא דאמר רב יהודה נשים משחקות בתפוחים אסור. התם מאי אולודי קלא איכא אלא דילמא אתי לאשוויי גומות.
תנן ממלאין מבור הגולה ומבור הגדול בגלגל בשבת. במקדש אין במדינה לא. מאי טעמא לאו משום דאולודי קלא ואסיר לא גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו.
וברור שהרמב”ם פסק כרבה ולא כעולא ומותר קול שאינו של שיר. גם מלשון הרמב”ם כאן וגם משום שפסק בפרק כא הלכה ג לגבי נשים המשחקות שאסור משום אשווי גומות. כמו תירוץ הגמ’ כאן ולא משום השמעת קול. וכן פסק בפרק כא הלכה ה’ באיסור מילוי מים בגלגל, שמא ימלא לחורבתו, וכן בפרק כד הלכה ט’ לגבי משמר זרעים שלא יטפח בידיו גזירה שמא יזרוק צרור ארבע אמות, ולא משום השמעת קול. ורי”ף ג”כ משמע שפסק כדעת רבא. אבל כתב הרי”ף בסוף עירובין:
וחזינן למקצת רבואתא דסבירא להו כעולא דגרסינן התם במסכת יו”ט אמר אבי אלעזר כל משמיע קול אסורין בשבת ר’ אלעא איעצר בסידרא סליק לביתא ואשכחון דמכין דמכין, דמך על תערא בגין דלא מקש בשבתא…
היינו מצא את בני ביתו ישנים ולא דפק על הדלת אלא ישן ליד הדלת. אלא שכתב הרי”ף שאנו סומכין על גמרא דילן:
דבתרא הוא ואינהו הווי בקיאי בגמ’ דבני מערבא טפי מינן ואי לאו דקים להו דהאי מימרא דבני מערבא לאו דסמכא הוא לא קא שרו ליה אינהו.
אבל ע’ גר”א ריש סימן של”ח שמשמע שפוסק לחומרא שאסור כל משמיעי קול.
וכמ”ש, ברמב”ם משמע שפסק שלא כל קול של שיר אסור, שהרי כתב “קול של שיר” וכן “כדרך המשוררים”. ומשמע שאם להשמיע קול שלא כדרך המשוררים מותר. עם זה נראה להבחין ברמב”ם: האם אוסר להשמיע קול שאינו של שיר בכלי שיר? האם מותר להעיר אדם משנתו על ידי צפצוף בחליל שלא בדרך שיר? נראה שברמב”ם יש שני איסורים: להשמיע קול של שיר ואיסור כדרך המשוררים. אסור להשמיע קול בכלי נגינה משום שזה כדרך המשוררים. ואסור להשמיע קול של שיר גם כשזה לא בכלי שיר, כגון לטפח ולספק.
עם זה נראה מהרמב”ם שזה קל יותר מאשר כל איסור דרבנן אחר, שהרי כתב הרמב”ם בהלכה ה’ שכלאחר יד מותר. והרי קי”ל שגם איסור דרבנן אסור כלאחר יד אלא אם כן במקום פסידא ובצנעה, ע’ חיי אדם כלל סב סעיף ה’. או שנאמר שזה ככל איסור דרבנן, ואמנם כל דרבנן לרמב”ם מותר כלאחר יד. וכל המקומות האחרים שדן הרמב”ם על כלאחר יד המדובר באיסור דאוריתא ולא באיסור דרבנן, ע’ פרק יב הלכה י’ על המוציא מרשות לרשות כלאחר יד, וכן יג,י. ובפרק כא הלכה יד התיר כלאחר יד במצטער. אך לא מצאנו כלאחר יד בדרבנן, ואולי אכן לרמב”ם כל כלאחר יד בדרבנן מותר. אבל יותר מסתבר שאין חשש של שמא יתקן כלי שיר כשעושה כלאחר יד ואם כן הרי יש שינוי גם באיכות של התוצאה.
ולפי זה יתכן גם שמותר בדרך של אינו מיכוין אף בפסיק רישא. משום שאין חשש שמא יתקן אם עושה שלא בכוונה, כמו מה שדנו האחרונים אם מותר לשים פעמונים בספר תורה כיון שהם משמיעים קול כשמוצאים אותם. (אלא אם נאמר כדעת תרומת הדשן שכל פסיק רישא בדרבנן מותר, ע’ מ”א שי”ד ס”ק ה’).
למעשה נחלקו בדין זה המגן אברהם והט”ז. עיין מגן אברהם ס”ק א’ על הפעמונים שבפרוכת. והתיר משום שאין כוונתו שישמעו בנעימה ובנחת. ועוד כיון שלחולה מותר כמבואר בגמ’ כ”ש לדבר מצוה. ודבר נוסף כתב המגן אברהם, “ועוד דהאידנא יש להקל כמ”ש סי’ של”ט ס”ג בהגה” והיינו על פי דעת התוס’ שנדון להלן שכיום אין בקיאים בכלי שיר. וצריך עיון על דבריו: שהרי ברור שגם התוס’ לא יתירו לנגן בכלי שיר משום שאין אנו בקיאין לתקן. ונראה שאפילו לא יתירו להשמיע קול בכלי נגינה שלא לשם שיר אלא להעיר וכיו”ב. או לשרוק במשרוקית. והתירו רק כשזה על ידי טיפוח וריקוד שזה עצמו הוא כמו גזירה לגזירה. אבל גם לתוס’ לא יתירו בכלי מסברא זו. ועיין ט”ז שחולק על זה וסובר שאוסר לתלות פעמונים על הפרוכת. ונפ”מ בין ט”ז למ”א בדלת שמעליה קבוע תליון שקבועים בו מוטות נחושת או צינורות שמשמיעים קול כשפותחים את הדלת.
לפי מה שכתבנו יוצא בדעת הרמב”ם שיהיה מותר לדפוק בדלת אפילו אם יש בדלת כלי מיוחד להשמעת הקול (מדפק). כיון שזה אינו קול של שיר ואינו דרך שיר. ובבית יוסף סימן של”ח כתב: “כתב האגור בשם מהר”י מולין דאסור לדפוק על הדלת בכלי המיוחד שם להשמיע קול” וכתב הבית יוסף שאינו מבין את הטעם, משום שאי סבירא ליה כעולא אפילו על הדלת אסור ולא בכלי. ואם כרבא מותר כיון שאינו מיכוין לשיר. וכתב “ושמא י”ל דאע”ג דס”ל כרבא במיוחד לכך חיישינן שמא יכוין לשיר” והוכיח הבית יוסף מפסקי התוס’ שהתירו קול שאינו של שיר אבל אסרו לקשקש בטבעת שעל הדלת. וכן כתב הרמ”א בסימן של”ח שאסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת. אלא שכפי מה שכתבנו, הרי ברמב”ם אין שום רמז לאיסור כזה. ואם אינו בדרך שיר וביד ואינו בכלי אפילו דרך המשוררים, הרי שאין איסור אפילו בכלי אם אינו כלי נגינה. וכן משמע בפירוש המשניות, והביאו המשנה ברורה שם. שכתב “ואין איסור להקיש ידות הדלתות”. וע’ במשנה ברורה בביאור הלכה שהביא את הכלכלת שבת שהתיר בשעת הדחק כשאינו יכול להכנס לבית, לדפוק בכלי המיוחד כיון שאינו כלי שיר. ונדחק המשנה ברורה למצא היתר לכך. ולפי מה שכתבנו הרי דעת הרמב”ם היא כך ולדעתו אין איסור בכה”ג. ובספר לוית חן העיר הגרע”י שגם דעת השו”ע להקיל בזה כיון שלא הביא את דברי האגור הנ”ל שהביאו בבית יוסף.
וע’ בספרו של הרב רבינוביץ “מלומדי מלחמה” שהתיר להעיר את החיילים על ידי מכשיר אזעקה, ואכמ”ל.
ובדברי הרמב”ם בהלכה ה’ שאין מטפחין ואין מספקין, ע’ רמ”א סימן של”ט סעיף ג’ שהביא שמותר לטפח משום מוטב שיהיו שוגגין וכו’:
וי”א דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל.
ודבר זה הוא דברי התוס’ בביצה ל’ ע”א ד”ה אין מטפחין שדוקא בימיהן שהיו בקיאין שייך למגזר. וצריך עיון שהרי גם כיום אלו שעוסקין בנגינה ודאי יודעים למתוח מיתר חדש בגיטרא וכו’. ועוד הרי זה דבר שנאסר במנין וצריך מנין אחר להתירו.
וע’ אגרות משה או”ח ח”ב סימן ק’ שדן בשאלה זו. ולפי דעתו לא דמי לשאלת מים מגולים ששם חז”ל קבעו שיש לחשוש לנחשים. וממילא במקום אין שום חשש לא שייך בכלל לגזירה. (אלא השאלה בכלל אם בחז”ל יש דברים שנאסרו משום חשש ולא משום גזירה). וע”ע בארץ הצבי לרב שכטר.
וע’ ערוך השלחן סימן של”ט במה שכתב שריקודים שלנו לא כמו ריקודים שלהם עיי”ש ולכאורה מקורו לא מבוסס.
ע’ מנחת אליעזר סימן כט שכ’ שהגזירה היתה מחשש שיעשה כלי שיר מחדש, וזה לא חוששים היום. אבל אם מנגן בכלי שיר ודאי שגם לתוס’ אסור משום שמא יתקן את הישן. ועיי”ש שסיים:
ממילא המתחדשים שהתירו בכלי המה פושעים יכשלו בם דאסור משא”כ לדידן ריקודים ברגלים ומספקים ביד בלי כלי כלל צדיקים ילכו בם וחסידים ירננו ומותר לפי”ד תוס’ הנזכר.
וע”ע יחוה דעת ח”ב סימן נ”ז.