מותר להציל כל כתבי הקודש שיש בחצר, לחצר אחרת שבאותו המבוי, ואף על פי שלא עירבו ובלבד שיהיה למבוי שלוש מחיצות, ולחי אחד: והוא שיהיו כתובין אשורי, ובלשון הקודש. אבל אם היו כתובין בכל לשון, או בכתב אחר אין מצילין אותן, אפילו היה שם עירוב; ובחול, אסור לקרות בהם, אלא מניחן במקום התורף, והן מתאבדין מאליהן.
לדעת הרמב”ם לכאורה גם בחול אין קורין בספרים שלא כתובים בלשון הקדש ובאותיות אשוריות. ולכאורה הפוסקים כרמב”ם אסורים גם לקרא בכתב רש”י?
וע’ מגיד משנה בסוף דבריו בשם הרמב”ן והרשב”א שהסכימו שמצילים היום הכל כיון ניתן לכתוב משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך. ולכאורה מתוך הרמב”ם עולה שגם בזמן הזה אין מצילין לרמב”ם אף על פי שנתנו לקרות בהם. וצריך עיון.
מה שפסק הרמב”ם שאם היו כתובים בכל לשון מניחן במקום התורף ולא מצילן, בפשטות המשנה משמע לא כן, אלא שאף שאין מצילין אותם, מכל מקום טעונים גניזה: וע’ מחלוקת רב הונא ורב חסדא בגמ’, ולכאורה אם הרמב”ם פסק שאין מצילין בלשון אחר הרי פסק כרב הונא, והרי לרב הונא אע”פ שאין מצילין טעונים גניזה, ואילו הרמב”ם פסק שמניחן במקום הפקר? אלא שהרמב”ם פסק כר’ יוסי בבריתא שמניחן במקום הפקר. וע’ משנה ברורה סימן של”ד בשער הציון אות ל’ שהקשה שאלה זו, מדוע לא פסק הרמב”ם כסתם משנה שצריך גניזה. וכן תמה ע”ז בשו”ת מנחת יצחק ח”א סימן יז.
ויש לחקור: האם מצילין מן הדליקה לרמב”ם כשכתובים אשורית ועל הספר ובדיו, זה משום שיש קדושה בכתב ובאותיות אשוריות דוקא, או שתלוי רק בשאלה אם ניתנו לקרות בהם? האם יש קשר בין אם קורין בהם לבין הקדושה של לשון הקדש?
וזה נפ”מ לרמב”ם האם כיום שכותבים גם דברים אחרים, האם מצילים. האם די בקדושת התוכן (ותלוי אם קורין) או שתלוי גם בקדושת הכתב?
לכאורה משמע שתלוי בקדושה, שהרי בהלכה שלאחר מכן כתב הרמב”ם שגם אם היו כתובין בסם ובסקרא אף שאינו כתב של קיימא מכל מקום מצילין “הואיל והן כתובין אשורית ובלשון הקדש” ולא כתב הואיל וקורין בהם, אם כן משמע שתלוי בקדושה.
ומצאנו לרמב”ם בתשובה על קדושת לשון הקדש, ע’ שו”ת הרמב”ם סימן רס”ח, והובאה התשובה בבית יוסף סימן רפ”ג ד”ה וכתב עוד שם:
מן הראוי שתדע כי כתב אשורי כיון שניתנה בו תורה ונכתבו בו לוחות הברית הוא מגונה מאד להשתמש בו רק בכתבי הקדש וע”כ שינו הספרדים כתיבתם ושמו אותותם אותות אחרות עד שנעשה הכתב ככתב אחר להתיר להשתמש בו בדברי החול.
אם כן לרמב”ם יש בעצם הכתב קדושה. (זה מבסס את הסברא שלרמב”ם תלוי גם בכתב ולא רק בתוכן).
והוסיף הרמב”ם:
ולא תמצא כלל אות אחת מזה (בכתב) אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא כל זה בכתב עברי. ובגלל זה העניין שינו הספרדיים כתבם ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה בו בדברי חול. וגנה רבי’ יוסף הלוי ז”ל.
ודברים אלו כתב הרמ”א בשו”ע יו”ד סימן רפ”ד ס”ב שיש אומרים שלא לכתוב דברי חוב בכתב אשורי. יתר על כן כתב הרמ”א בסימן רל”ז ס”ו:
אם נטל בידו כתב אשורית אפילו אינו רק חכמה חיצונית או אלף בית שאין בו רק אותיות אם נשכע בהן והן בידו הוי שבועה.
וכן בערוך השלחן גינה את המשתמשים בכתב אשורי לצורך חול וכתב בסימן רפ”ד “והוא רחום יכפר עוון”. (ונפ”מ גם לענין אם מותר להכניס אותיות אלו לבית הכסא, ע’ להלן).
התשב”ץ בתשובה חולק על הרמב”ם (סימן ה’, ומובא בתורה שלמה, כרך “כתב התורה ואותיותיה” פרק ב’ אות יג):
ומה שכתבת משם תשובה הרמב”ם ז”ל שאין לכתוב הגט בכתב אשורי, תמיהא לי מלתא, והטעם שנתן ז”ל דהיאך נשתמש בזה מכתב אלקים ונזמן אותו לבזיון אינו טעם נכון, וכי מה קדושה יש בכתיבה, ואין הקדושה אלא בדברים הנכתבים ולא בכתיבה עצמה, שהרי לשה”ק יש לו יותר קדוש מכתיבה אשורית ושמו מוכיח עליו שנקרא לשון הקדש, ואפילו הכי אמרינן ממסכת שבת לענין בית המרחץ דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקדש כדאיתא בפ’ כירה וא”כ מנין לנו להחמיר לכתוב דברים של חול בכתב אשורי, ועוד נראה שכל כתיבתם של ראשונים לא היתה אלא בכתב אשורי. וגם השם היו כותבים בשטרות כדאמרינן בראש השנה וכ’ ודוקא מפני השם אבל מפני הכתב לא היו נזהרין מזה לעולם…
סיוע להבנת הרמב”ם שיש קדושה בעצם הכתב יש להביא מגמ’ סנהדרין כ”א ע”ב:
אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. מאן הדיוטות אמר רב חסדא כותאי. מאי כתב עברית אמר רב חסדא כתב ליבונאה.
תניא רבי יוסי אומר ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אילמלא (לא) קדמו משה. במשה הוא אומר (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים בעזרא הוא אומר (עזרא ז) הוא עזרא עלה מבבל מה עלייה האמור כאן תורה אף עלייה האמור להלן תורה. במשה הוא אומר (דברים ד) ואותי צוה ה’ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים בעזרא הוא אומר (עזרא ז) כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ה’ (אלהיו) ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט. ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו נשתנה על ידו הכתב שנאמר (עזרא ד) וכתב הנשתוון כתוב ארמית ומתורגם ארמית וכתיב (דניאל ה) לא כהלין כתבא למיקרא ופשרא להודעא למלכא וכתיב (דברים יז) וכתב את משנה התורה הזאת כתב הראוי להשתנות. למה נקרא אשורית שעלה עמהם מאשור.
תניא רבי אומר בתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להן לרועץ כיון שחזרו בהן החזירו להם שנאמר (זכריה ט) שובו לביצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך. למה נקרא שמה אשורית שמאושרת בכתב.
רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר (שמות כז) ווי העמודים מה עמודים לא נשתנו אף ווים לא נשתנו. ואומר (אסתר ח) ואל היהודים ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה.
לפי פירוש רש”י בדברי ר’ יוסי עולה שגם הלוחות וגם הכתב היו בכתב עברי ולא בכתב אשורי, אבל לדברי הריטב”א במגילה ב’ ע”ב ד”ה “ותסברא והא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה” כתב הריטב”א שודאי שהלוחות היו בכתב אשורית. אלא כשנגנז הארון שכחוהו כפי ששכחו אותיות מנצפ”ך. ואח”כ עזרא שינה הכתב גם לשאחר כתובים, עיי”ש (ע’ צילום).
ובירושלמי מגילה יש הוכחה לשיטת רש”י: “אמר רבי לוי מאן דאמר לרעץ ניתנה התורה עי”ן מעשה ניסים מאן דאמר אשורי ניתנה התורה סמ”ך מעשה ניסים”. וזה משום שבאותיות עבריות הסמ”ך הוא סגור כמעגל והוא היה בנס. אם כן מפורש בירושלמי שהלוחות היו בכתב עברי.
ובתפארת ישראל פרק ס”ד הביא סוגיה זו, והביא את דברי בעל העיקרים שהוכיח מכאן שמצוה יכולה להתבטל כמו שנשתנה הכתב. וכתב על זה המהר”ל “דבר זה דברי הבאי וצריך הוא כפרה על דבור זה”. ודעת המהר”ל שודאי שהלוחות היו בכתב אשורי.
ובספר כתב התורה ע’ 21 הביא את שיטת האבן עזרא שהיא תמוהה. הא”ע כתב שהכתב שהיום הוא בידינו הוא כתב עברי. ע’ שמות א’ טז “וזה לאות כי הכתב שבידינו הוא כתב עברי”. וזה תמוה שזה שלא כסוגיה. וע’ שם שכתב הרב כשר סברא, שבכל הלוחות של הכתב העברי יש אות אחת שדומה לאותיות אשוריות. לכן רצה לומר שם שלמ”ד שהתורה ניתנה בכתב עברי והכתב נשתנה לאט לאט במשך הזמן, באלף שנה ממשה עד עזרא, ועזרא הוא שגמרו וקבע צורה אחידה אותיות מרובעות לכל האלף בית ולכן נקרא על שמו שעל ידו נשתנה הכתב (זה כשלעצמו חידוש גדול).
מכל מקום ניתן להבין אם כן מדוע ברמב”ם בהלכות ספר תורה לא כתוב בשום מקום את צורת האותיות. ואולי משום שלדעת הרמב”ם אם הכתב נשתנה, הרי שודאי צורת האותיות אינה משנה. ולכן אין בכלל שאלה של “אין נביא רשאי לחדש…”.
ולכן יש להבין את שיטת הרמב”ם בהלכות שבת: אין קדושה בכתב עברי מצד עצם הכתב. שהרי זה יכול גם להשתנות. אלא הקדושה באה מצד שבזו הלשון כותבים את התורה. ולכן זה תלוי אם ניתן לקרות בהן או לא. ורק אם ניתן לקרות בהן הרי שאלו אותיות של ספר תורה. וכשלא ניתן לקרות, יש לומר שאין קדושה בכתב.
ולמעשה ע’ בציץ אליעזר חט”ו סימן ז’ שלדעתו אין בעיה להכנס לבית הכסא עם כתב עברי, משום שהכתב שלנו בדפוס אין זה כתב אשורי! והביא את שאילת יעבץ סימן י’ שכתב שנסתפק אם מותר לעיין בבית הכסא במשקלי השמות וכו’, וכתב “אהא סמכינא ועבידנא עובדא לעיין בבה”כ בספרי פילוספיא המועתקים ללשון עברי…”. וע”ע בחוות יאיר סימן קט, ובשו”ת עין יצחק סימן ה’.
סיכום: הקושי ברמב”ם (מ”ב בשעה”צ של”ד אות ל’) מדוע לרמב”ם יש לקשור בין אם ניתן לקרות ובין חיוב גניזה. וההסבר, משום שלרמב”ם אין בצורת האותיות קדושה, שהרי אותיות נשתנו והרמב”ם אכן לא הביא את צורת האותיות. ואם כן הקדושה שהרמב”ם מדבר עליה של קדושת האותיות היא רק משום שזה הכתב שבו נכתבת התורה ולא משום עצם קדושת האותיות. לכן לדעת הרמב”ם חיוב גניזה הוא רק אם ניתן לקרות. משום שזה הגורם לקדושה. ועוד יש לומר, עפמ”ש במ”א שלרמב”ם מושג הקדושה תלוי תמיד בביטוי מעשי ואין מושג של קדושה מופשטת, לכן רק אם ניתן לקרות יש קדושה ולא אם אסור לקרות.