כל הדברים שהן אסורין משום שבות, לא גזרו עליהן בין השמשות, אלא בעצמו של יום הוא, שהן אסורין; אבל בין השמשות, מותרין והוא, שיהיה שם דבר מצוה או דוחק. כיצד, מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים, להביא לולב או שופר; וכן מוריד מן האילן או מוציא מן הכרמלית, עירוב שעשה.
וכן אם היה טרוד ונחפז, ונצרך לדבר שהוא משום שבות בין השמשות הרי זה מותר. אבל אם לא היה שם דוחק, ולא דבר מצוה אסור. לפיכך אין מעשרין את הודאי בין השמשות, אף על פי שאיסור הפרשת המעשר בשבת משום שבות; אבל מעשרים את הדמאי.
1. יש לברר, אמנם הדברים מותרים בין השמשות, אבל הרי יש גם תוספת שבת (לראשונים אחרים מלבד הרמב”ם שלא הזכיר דין תוספת שבת בשבת), ואם כן הרי מדין תוספת שבת ממילא יהיה אסור לעשות את הדברים הנ”ל? (קושית באה”ל סימן שמ”ב ד”ה מותר לו).
2. יש לברר האם מותר גם בבין השמשות של מוצאי שבת או שכוונת הרמב”ם היא רק לבין השמשות של ערב שבת?
3. האם יש אפשרות לכבות חשמל שנשאר דלוק, לאחר השקיעה ובזמן בין השמשות, בהנחה שאיסור כיבוי החשמל הוא רק איסור דרבנן
הרמב”ם פסק כרבי בעירובין לב ע”ב שכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. ולכן אם נתן את עירובו באילן למטה מעשרה עירובו עירוב.
סוף ההלכה נובעת מהמשנה בפרק במה מדלקין: ספק חשיכה ספק אינה חשיכה אין מעשרין את הודאי ואין מטבילין את הכלים (שבת ב,ז). וסובר הרמב”ם שגם אם מתירין שבות בין השמשות הרי זה רק אם נחפז וטרוד, אבל דמאי ניתן לעשר גם כשלא נחפז.
אבל רש”י במשנה שבת לד ע”א כתב שהמשנה קאי למ”ד שגזרו על שבות בין השמשות, היינו רבנן שחולקים על רבי. ובודאי שהרמב”ם לא הבין כך אם למד מהמשנה את דינו.
ודעת הריטב”א בעירובין (שיג) שגם לרבי לא התירו כל שבות אלא רק לגבי עירובי תחומין “הקל לדונו כאילו יכול לעשות כן כדי שלא לפסול עירובו בכך”. וזה משום הקושיה ממשנה הנ”ל בפרק במה מדליקין שהתירו רק דמאי. אבל הרמב”ם תירץ שיש הבדל בין אם הוא דבר מצוה או דוחק או נחפז.
במשנה ברורה סימן שמ”ב ס”ק א’ כתב שלאו דוקא כל הדברים לא גזרו עליהם, אלא הדברים שהם קרובים למלאכה דאוריתא גזרו בהם טפי. וכתב בשם הפרי מגדים שגם מלאכה שאין צריכה לגופה אסור בבין השמשות. וע’ בספר לוית חן לגרע”י שכתב בענין זה שזו מחלוקת ראשונים: ע’ גמ’ ערובין ל”ד ע”ב שאין לתת את הערוב על קנה המחובר, גם לרבי שלא גזרו בין השמשות, משום שמא יקטום. וכתב הריטב”א שם (שלז) ד”ה גזרה, שאע”פ שקטימה היא מלאכה שאין צריכה לגופה, אלא חייב משום שעביד בארעא דיליה. ומשמע שאילו בסתם מלאכה שאין צריכה לגופה מותר בין השמשות. אבל המאירי שם כתב:
והיה מן הדין להתיר אף במחובר לדעת רבי שלא גזרו על השבות בבין השמשות אלא שאמרו בגמ’ גזירה שמא יקטום כלומר שהקנה רך ויקטמנו בכוונה בשעת נטילת העירוב, ואף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה לא התירה שם מלאכה אף על פי שאינה צריכה לגופה שהרי אפילו שבות הקרוב למלאכה לא התירו בבין השמשות.
אם כן דעת המאירי כדעת הפרי מגדים שלא התירו שבות של מלאכה שאין צריכה לגופה, ואלו לדעת הריטב”א וכן דעת הרשב”א שהתירו בבין השמשות גם שבות של מלאכה שאין צריכה לגופה.
ועל פי זה כתב הגרש”ז אוירבאך זצ”ל בתיקונים ומילואים לשש”כ פרק לב הערה קעה* שלכאורה לשיטת הריטב”א יהיה מותר לכבות חשמל בבין השמשות אם לא קיבל עליו שבת, משום שזה מלאכה שאין צריכה לגופה (כיבוי גחלת של מתכת), ואם לא נסבור כדעת החזון איש שיש איסור סותר בכיבוי חשמל. (אלא אם נאמר שהריטב”א התיר בבין השמשות מלאכה שאין צריכה לגופה רק לגבי עירוב, כפי שכתב בדעת רבי שהובא לעיל שיש רק קולא משום שזה עירוב. ואם כך, הרי לדידן אין ראיה להקיל מהנ”ל.
מה הדין לגבי הזמן של תוספת שבת לענין זה, האם דינו כדין בין השמשות? עיין משנה ברורה שם שכתב שאם קיבל שבת אז חל עליו שבת בע”כ אסור לו לעשות כל שבות בעצמו אפילו לדבר מצוה אם לא ע”י עו”ג.
אלא שדבר זה הוא מחלוקת שהובאה במרדכי פ”ב סי’ ר”צ (142). עיי”ש במחלוקת בין רבנו יואל ובין ר’ שמריה. וכתב בשו”ע סימן רס”א סעיף ד’ שאחר קבלת שבת אסור בכל אותם הדברים שמותר בין השמשות. וע’ מ”ב שם אות כ”ח שהסביר מדוע אחר קבלת שבת אין זה כמו בין השמשות. אבל כתב המ”ב שיחיד שקבל שבת לא חמיר מבין השמשות.
ובסימן שצ”ב סעיף ב’ כתב המחבר שתי דעות אם מותר אחרי קבלת תוספת שבת לערב ערובי חצרות. וע’ מ”ב שם ס”ק י”ב שמביאור הגר”א משמע שצדד כדעה שאוסרת. ובביאור הלכה לסימן רס”א כתב המשנה ברורה שהאחרונים חלקו בין קבלת שבת על ידי יחיד לקבלת שבת על ידי רבים. וכן כתב בערוך השלחן כאן. וע’ בביאור הלכה שם שבהצטרף עוד ספק יש להורות להקל. והדגול מרבבה בסוף סימן רס”א חילק בין אם קבל שבת בפירוש שאז קבל גם קדושת שבת לבין לא קיבל שבת בפירוש שאז מותר בשבותין. וע”ע לוית חן סימן שמ”ב.
ומסקנת דרך החיים בדיני הדלקת נר וקבלת שבת, שאפילו אם צבור קבלו עליהם אחר חצי שעה סמוך ללילה לא חמיר מביה”ש דמותר לעשות מלאכה לצורך מצוה דקבל צבור הוא רק שיהיה לו דין תוספת שבת. וגם כשמקדימים עושים אותו לתוספת ולא יותר. ואם חז”ל לא גזרו על שבות בין השמשות כשהוא לאחר התוספת, ק”ו לגבי תוספת שקודם בין השמשות.
מה הדין בבין השמשות של מוצאי שבת, האם הוא הדין? (ע’ לוית חן, שמ”ב). ע’ מגן אברהם סימן שמ”ב ס”ק א’ שמסתפק אם בין השמשות של מוצאי שבת. וע’ באריכות בלוית חן על סימן שמ”ב. וע’ באור הלכה שמ”ב שמוכיח מלשון הרמב”ם שרק בעצמו של יום אסור, ולמעשה כתב שם שיש להחמיר עד סמוך לצאת הכוכבים משום חשש לשיטת ר’ יוסי שבין השמשות דר”י הוא לאחר בין השמשות דר’ יהודה. וע’ שו”ע שהשמיט מההלכה את המילים “בעצמו של יום”, וע’ בלוית חן הנ”ל. והגאון רע”י יוסף כתב שיש היתר גם בבין השמשות של מוצאי שבת, מדיוק לשון הרמב”ם שלא חילק בין שני סוגי בין השמשות.