כתב הרמב”ם:
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו, ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר “ודבר דבר” (ישעיהו נח,יג); קל וחומר, שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו, ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה, או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן: שהרי הוא בטיל ויושב בביתו, ויבקש דבר שיתעסק בו; ונמצא שלא שבת, וביטל הטעם שנאמר בתורה “למען ינוח” (דברים ה,יד).
ועוד, כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתם לאיסור, אפשר שיתעסק בהן מעט ויבוא לידי מלאכה. ועוד, מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנייות, אלא בטילין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות, שכל ימיהן הם שובתין ממלאכה; ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת; לפיכך שביתה מדברים אלו, היא שביתה השווה בכל אדם. ומפני דברים אלו, נגעו באיסור הטלטול; ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להן, כמו שיתבאר.
וע’ ראב”ד שם והוא הטעם הפשוט.
עיקר הטעם משמע ברמב”ם שהוא כדי “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול”, ויש להסביר את אריכות הלשון ברמב”ם: “ומפני מה נגעו חכמים באיסור זה”, ולא מצאנו במקום אחר בהלכות שבת שהרמב”ם הקדים שאלה להסבר. ומאי שנא מכל מקום שכתב הרמב”ם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ולא ראה צורך להסביר? (עיין למשל פרק כב הלכה טז:
נשברה לו חבית בשבת, מציל ממנה מה שהוא צריך לשבת לו ולאורחיו, ובלבד שלא יספוג ביין, או יטפח בשמן: שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יבוא לידי סחיטה,
וע’ עוד מקומות שנציין להלן).
אלא שיש הבדל: עד פרק כד כתב הרמב”ם את השבותים שקשורים למלאכה, וכפי שהקדים בפרק כב:
נאמר בתורה “תשבות” (שמות כג,יב) אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן, שאסרו חכמים משום שבות מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים, אסרום גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה; ואלו הן
לפ”ז הרי כל מה שנאמר עד פרק כד הרי זה משום סרך מלאכה ומה שלאחר מכן הוא גדר אחר.
ובפרק כד הלכה א’ כתב:
יש דברים שהם אסורין בשבת, אף על פי שאינן דומין למלאכה, ואינם מביאין לידי מלאכה; ומפני מה נאסרו, משום שנאמר “אם תשיב משבת רגלך, עשות חפציך ביום קודשי” (ישעיהו נח,יג), ונאמר “וכיבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר” (שם).
ואכן כן כתב הרמב”ם בתשובה ש”ו:
דבר זה ברור הוא למבין שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה כגון מי שנשברה לו חובית של יין לא יספג ביין או יטפיח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שאם תתיר לו יבא לידי סחיטה.
ותשובה זו הביאה גם הגר”א בביאורו לסימן ש”ב סעיף יא ס”ק מב.
אם כן מפורש לרמב”ם שענין עובדין דחול הוא משום שלא יבא לידי איסור תורה, ואינו איסור בפני עצמו. וכמה אחרונים הבינו שעובדין דחול הוא משום שנראה כחול, ולא בדברים שיש בהם סרך מלאכה. וע’ שו”ת ציץ אליעזר חלק ז’ סימן ל ד”ה (ט) והלום, מקצות השלחן ח”ז סי’ קלח, בבדי השלחן ס”ק ל’. לגבי צחצוח שינים. וע’ ציץ אליעזר ח”ג סימן לז שאוסר משום עובדין דחול גם דברים שאין בהם סרך מלאכה וציין למחב”ר סימן תקכ”ב. ועוד דנו האחרונים בענין עובדין דחול לגבי עשית סודה בשבת, ועוד. וברור שלדעת הרמב”ם אין עובדין דחול ללא חשש מלאכה.
אלא שאם נבדוק, הרמב”ם כתב בהלכות שבת בעשרה מקומות “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול”: בפכ”ב בהלכה ט”ז: “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שלא יבוא לידי סחיטה”. ובפרק כ”א הלכה יא: “שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור”. ובפרק כא הלכה יז לגבי איסור לשמר שמא יבא לשמר לכן אסור עובדין דחול. וע פכ”א הכט, ובפכ”א הכ”ח לא למשמש בבני מעיים שם לא כתב הרמב”ם בפירוש “שלא יבוא לידי…” משום שברור ששם מיירי מענינו של הפרק היינו איסור שחיקת סממנים. ובפכ”ב הי”ט “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול… ויבא לכבס”. בפרק כד הי”ב על טעמי המוקצה, ובפכ”ו הכ”ז לגבי טלטול סולם של שובך… ויבוא לצוד”. ובפכ”א ה”ג, אסור להדיח את הקרקע “שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול” ובה”ד כתב הרמב”ם “ויבא להשות גומות”.
הרי זה מאשר את מ”ש לעיל שכל עובדי דחול הוא משום סרך מלאכה. ורק בהלכה אחת יש יוצא מן הכלל: רדית הפת, ע’ פ”ג הי”ח, והטעם הוא משום שהגמ’ אומרת שחכמה היא ואינה מלאכה. כלומר שאכן זה יוצא מן הכלל.
אלא שבקרבן נתנאל הקשה על זה שהרי בהלכות יום טוב פרק ג’ הלכה יז:
אין מסננין את החרדל במסננת שלו, מפני שנראה כבורר; אבל נותנין ביצה במסננת של חרדל, והוא מסתנן מאליו. ואם הייתה המשמרת תלויה, מותר ליתן לה יין ביום טוב; אבל לא יתלה בתחילה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ומערים ותולה את המשמרת לתלות בה רימונים, ותולה בה רימונים; ואחר כך נותן לתוכה שמרים.
והרי בהלכות שבת כתב הרמב”ם שהאיסור הוא שמא יבא לשמר, ולמה א”כ אסור ביום טוב?
אלא שגם שבהלכות יום טוב בכל מקום שכתב הרמב”ם שאסור כדרך שהוא עושה בחול, לא כתוב הטעם כפי שכתב בהלכות שבת. עיין פ”ג ה”ו. ג,יז. ד’,י’. ה’,א’. ה’,ב’. ה’,ג’. ה’,ה’. ה’, ח.
אלא שכפי שכתבנו לעיל בשעור הראשון, שיש הבדל בין שבותי שבת לשבותי יום טוב. בשבת אכן כפי שכתב הרמב”ם בתשובה כל עובדי דחול הוא משום סרך מלאכה. אבל שבותי יום טוב הוא רק משום שמחת יום טוב, ולכן הרמב”ם בהלכות שבת כמעט בכל מקום שיש חשש מלאכה. ואילו בהלכות יום טוב איסורי דרבנן מותרים לצורך אוכל שטרו.
וע’ לעיל בשעור קכד על הבדל בין שבת ויו”ט ביחס לאיסור הכנה משבת לחול.
ועל פי דברים אלו מוסבר מדוע הרמב”ם בהלכות שבת בפרק כד הלכה יב כתב לגבי מוקצה: “אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת, כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה…” מה ששאל הרמב”ם “ומפני מה נגעו באיסור זה”, הוא משום שאין כאן לכאורה סרך מלאכה, ולכן שאל הרמב”ם, עפ”מ שכתב בתשובה שאין איסור בפני עצמו של עובדין דחול.
חילוק זה מסביר את מה שכתב רע”א שכל גזירות דרבנן לא גזרו לחולה, ע’ סימן ש”ז ס”ה בהגהות רע”א. (ואף על פי כן ישנה גזירה של שחיקת סממנים. וע’ שש”כ פל”ד הערה ז’ ששחיקת סממנים נאסרה מלכתחילה בחולה). והקשה בשש”כ בהערה שם על הרע”א מסימן שכ”ח סעיף מו שנותנין כלי ע”ג העין ובלבד שיהיה כלי הניטל. ומדוע מוקצה לא שרי לחולה? ועל פי מה שכתבנו מובן, שאף אם כל דבר שהוא בגדר גזירה דרבנן לא גזרו בחולה, אבל דבר שנראה כמלאכה, היינו הסוג השני של דרבנן, גם לפי רע”א אסרו בחולה. והרי במוקצה יש שני גדרי דרבנן כנ”ל וכיון שיש בו גם משום עצם האיסור ולא רק משום גזירה למלאכת הוצאה, הרי שזה לא התירו לחולה.
עוד יש להסביר לגבי גדר איסורי דרבנן של שבת בכלל: כתב הרמב”ם פרק כב הלכה יז:
טיט שעל גבי בגדו, מכסכסו מבפנים; ואינו מכסכסו מבחוץ גזירה, שמא יכבס. ומותר לגורדו בציפורן, ואינו חושש שמא ילבנו. המכסכס את הסודר אסור, מפני שהוא מלבנו; אבל החלוק מותר, מפני שאין כוונתו אלא לרככו.
הרי שפתח הרמב”ם בגזירה שמא יכבס, וסיים “מפני שהוא מלבנו” והיינו מדרבנן כמובן. ושני הסוגים האלו הם שני הסוגים שכתב הרמב”ם בריש פרק כא:
נאמר בתורה “תשבות” (שמות כג,יב), אפילו מדברים שאינן מלאכה, חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן, שאסרו חכמים משום שבות: מהן דברים, אסרום מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים, אסרום גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה; ואלו הן:
היינו, איסור לכסכס טיט מבחוץ אסור משום גזירה שמא יבא לאיסור סקילה. ולכסכס סודר אסור מפני שהוא מלאכת מלבן דרבנן, מפני שדומה לליבון.
וזה שלא כרש”י בגמ’ שבת קמ”א ע”א ד”ה מבפנים שכתב שגם לכסכס טיט הוא דמי למלבן. ובאבחנה זו יש להבין יותר טוב את החילוק שבין להסיר טיט שמותר ולכסכס שאסור. וע’ גר”א בשו”ע שהסביר את ההבדל שבין סעיף ה’ וסעיף ז’ בשו”ע שבטיט רוצה רק להוריד את הטיט ובסודר רוצה לצחצחו. ועל פי הרמב”ם הרבה יותר מובן שהרי אלו שני איסורי דרבנן שונים לגמרי.
וע’ ספר ארץ צבי (הרב שכטר) שכתב את שני סוגי הדרבנן הנ”ל. וצ”ע שכתב את זה כדבר מובן ולא ציין שזה חילוקו של הרמב”ם. ועי”ש מה שהסביר על ידי חילוק זה.