הלכה א’:
יש כלי שמלאכתו להיתר, והוא הכלי שמותר לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו בחול, כגון כוס לשתות בו, וקערה לאכול בה, וסכין לחתוך בו בשר ופת, וקורנס לפצוע בו אגוזים, וכיוצא בהן.
הלכה ב’:
ויש כלי שמלאכתו לאיסור, והוא הכלי שאסור לעשות בו בשבת דבר שנעשה לו, כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן, שאסור לכתוש ולטחון בשבת.
הלכה ג’:
כל כלי שמלאכתו להיתר, בין היה של עץ, או של חרס, או של אבן, או של מתכת, מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי, בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו. וכל כלי שמלאכתו לאיסור, בין היה של עץ, או של חרס, או של אבנים, או של מתכת, מותר לטלטלו בשבת, בין לצורך גופו, בין לצורך מקומו; אבל בשביל עצמו של כלי, אסור.
הלכה ד’:
כיצד, מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה, או לישב במקומה; או כדי שלא תיגנב, וזה הוא בשביל עצמו. וכן אם טילטל אותה מן החמה, כדי שלא תיבש ותישבר, או מן הגשמים, כדי שלא תתפח ותפסד, הרי זה טלטול בשביל עצמה; ומותר, מפני שמלאכתה להיתר.
בהלכה ג’ משמע ברמב”ם “כל כלי שמלאכתו להיתר… מותר לטלטלו בשבת בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך מקומו”. ומשמע שאם שלא לצורך כלל אסור לטלטל. וכן כתב המגיד משנה שם.
וכן עולה לכאורה מסוגיה שבת קכ”ד ע”א:
משנה: כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך רבי נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך.
גמ’: מאי לצורך ומאי שלא לצורך אמר רבה לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו. שלא לצורך דבר שמלאכתו להיתר לצורך מקומו. ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא. ואתא רבי נחמיה למימר ואפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו אין לצורך מקומו לא.
אמר ליה רבא לצורך מקומו שלא לצורך קרית ליה אלא אמר רבא לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו. שלא לצורך ואפילו מחמה לצל. ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא. ואתא רבי נחמיה למימר ואפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא.
ומשמע בגמ’ שגם דבר שמלאכתו להיתר מותר מחמה לצל וזהו שלא לצורך, אבל לא שלא לצורך כלל, שאם כן לא היתה הגמ’ צריכה לומר דוגמא לכך, מחמה לצל. וכן לשון השו”ע בסימן ש”ח סעיף ד’: “אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלה”.
אלא שכיון שהדברים בנויים על דברי הגמ’ שם הרי יש ללמוד משם גם היתר אחר בענין זה: כתב בשו”ע שם שכתבי הקדש מותר לטלטלם אפי’ שלא לצורך כלל. ועל פי זה כתב המשנה ברורה שהוא הדין כוסות וקערות. והיינו כיון שברור שדברים אלו לא נאסרו כלל הרי מותר לטלטל אפילו שלא לצורך כלל.
אף על פי שבגמ’ אמרו שבתחילה אמרו קכ”ג ע”ב:
תנו רבנן בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שלחן. התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה.
היינו שכל אלו לא היו בכלל בגזירה (ועי”ש בגמ’ שבימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו). ואף שבגמ’ כתוב סכין קטן, ולכאורה משמע שרק זה מותר, אבל זה ודאי אינו מתקבל על הדעת, שהרי ודאי כלי אכילה לא היו בכלל גזירה, אלא כתב המ”ב שם בשער הציון אות כ’ שהגמ’ באה לאפוקי סכין גדול אבל לא באה לאפוקי שאר כלים. וע’ תוס’ שבת קכ”ג ע”ב ד”ה מקצוע שכתבו שמנו רק כלים שאין להם בית קיבול.
אלא שכתב המשנה ברורה שיש מחמירין גם בכלים אלו וכתב בשער הציון שזו דעת הרמב”ם. ונראה הטעם שזה משום שהרמב”ם נתן לזה דוגמא בהלכה ד’ “כיצד, מטלטל הוא את הקערה של עץ לאכול בה או לישב במקומה…”. ויש להביא ראיה גם מפירוש המשניות שכתב הרמב”ם על המשנה “כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך”, וכתב הרמב”ם:
ואפילו מחמה לצל ומתנאי שיהיו אותן הכלים ראוין להשתמש בהן בשבת כגון הסכינין והכסאות והקערות והן הנקראין דבר שמלאכתו להתר
ומשמע שמכלל הכלים שמלאכתן להיתר הם גם קערות וכיו”ב. ואם כן אסור שלא לצורך כלל.
מכל מקום כתב בשמירת שבת כהלכתה בפרק כ’ סעיף פ’ שגם כשמטלטל כדרך משחק אינו נחשב שלא לצורך כלל ומותר. אלא שברמב”ם משמע שלא כן, שהרי גם כלי שמלאכתו להיתר הוא מתיר רק לצורך עצמו של הכלי, או לגופו או למקומו. ומשמע שאין היתר אלא לצורך עצמו של הכלי, אבל כל שימוש אחר אם לא יהיה לגופו הרי זה אסור.
יסוד ההכנה שבמוקצה
אלא שיש יסוד נוסף של מוקצה שברמב”ם לא מוזכר כלל, אבל בראשונים אחרים הוא כן מוזכר. יסוד ההכנה שבמוקצה. הרמב”ם כתב בהלכה י’ את דין מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. וכתב המשנה ברורה בסימן ש”י סעיף ג’:
בין באיסור אכילה ובין באיסור טלטול כל דבר שהיה ראוי בין השמשות אם אירע בו דבר שנתקלקל בו ביום וחזר וניתן חזר להיתרו אבל דבר שהוקצה בין השמשות אסור כל היום
ובמשנה ברורה ס”ק טז כתב:
דעיקר הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וזה הלא בתחילת כניסת היום הוקצה מלהשתמש בו
וראה גמ’ ביצה ב’ ע”ב, בענין הכנה דרבה שזה מה שנלמד מפסוק זה, וזה דבר אחר. ורש”י שם כתב שיליף מכאן דמוקצה דאוריתא. אלא שבשיטה מקובצת ביצה שם כתב שלרש”י אם מוקצה דאוריתא “ה”מ במידי דחזי למיכל וכו’ ופי’ לפי’ שאין מוקצה מן התורה אלא בדבר הראוי לאכילה”.
וזו הסברא שאם הוקצה בין השמשות הוקצה לכל היום: משום שלא היתה לו הכנה מבעוד יום. ולפי זה נראה שהפשט בבין השמשות אינו תחילת שבת אלא סוף היום הקודם הוא זה שקובע. וכן כתב הריטב”א בסוכה מ”ו: כשמסביר את טעם מיגו דאתקצאי לבין השמשות:
והטעם דמשום דכתיב גבי שבת חי”ט והכינו שיהא חול מכין לשבת מבעוד יום סמוך רבנן למיסר מוקצה בשבת וחי”ט אם לא היה לו הכן מבעוד יום ממש.
אלא שגם אם נאמר כך, הרי צריך לחלק בין מוקצה של דברים שאינם מוכנים כמו תמרים העומדים לסחורה או צרורות ואבנים ובין כלים. שהרי כלים מפורש בגמ’ שזה משום גזירה שנגזרה בימי נחמיה בן חכליה. ע’ רש”י קכג ע”ב ד”ה ג’ כלים). ועל פי זה, הרי מה שנחלקו ר’ יהודה ור”ש במוקצה, היינו בכלים דוקא אבל יתכן שהם לא נחלקו במוקצה של הכנה. וכן כתב בפירוש בחידושי הר”ן בתחילת פרק כל הכלים קכב ע”ב:
מיהו ודאי נראה דאפילו לר’ שמעון דלית ליה מוקצה מודה הוא בכלים שמלאכתן לאיסור שהן אסורין לטלטל לצורך מקומן או מחמה לצל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלאו משם מוקצה נגעו בהם אלא טלטול הוא שאסרו בשבת בדברים שאין תשמישן רגיל ומשום הוצאה הוא שגזרו.
ומכאן מה שכתב בשש”כ פרק כ’ סעיף ב’:
ודע כי יש שני איסורים נבדלים יש בדיני מוקצה: האחד אכילת המוקצה או השימוש בו, והאחר טלטלו.
ולפי זה צ”ע שברמב”ם אין לדברים אלו כל זכר, ואדרבא הרמב”ם בפרק כה כלל גם כלים וגם דברים שאינם כלים באותו הגדר, ע’ הלכה ו’ שדן הרמב”ם שם על דברים שאינם כלים. אלא אם כן נאמר שהדברים כלולים במה שכתב הרמב”ם בטעמי המוקצה בסוף פרק כד. וצ”ב.
אמנם יתכן לשלב את הדברים: שאמנם אסמכתא היא מגדר הכנה של “והכינו”, אבל טעם הגזירה הוא כמו שכתב הרמב”ם. וכן משמע ברמב”ן במלחמות בתחילת מסכת ביצה (ב’ ע”א באלפס):
וכל עיקר לא דברו חכמים במוקצה אלא כדי שיברור ויזמין לעצמו צרכיו מערב יו”ט ולא יצטרך למחר לחזור ולטרוח בסעודה שמא יבא לעשות בה מלאכה או טלטול האסורין לו וסמכוה למקרא והכינו.
הרי שלפי הרמב”ן הטעם של והכינו הוא אמנם אסמכתא אבל זה אינו טעם המוקצה. וטעמי המוקצה הם או משום הוצאה כראב”ד וכפשטות הגמ’ או הטעמים שכתב הרמב”ם.