מת המוטל בחמה מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, וכן אם נפלה דליקה בחצר שיש בה מת מניח עליו ככר או תינוק ומטלטלו, ואם אין שם ככר ולא תינוק מצילין אותו מן הדליקה מכל מקום שמא יבא לכבות מפני שהוא בהול על מתו שלא ישרף, ולא התירו לטלטל בככר או תינוק אלא למת בלבד מפני שאדם בהול על מתו.
וברמב”ם פכ”ה הלכה כ”ה כתב לגבי טלטול מן הצד:
אבל אם היה ככר או תינוק על גבי האבן או על גבי הקורה לא יטלטל האבן או הקורה בככר או בתינוק שיש עליה וכן כל כיוצא בזה.
וע’ הגהות מיימוניות שהביא את הגמ’ בפרק נוטל קמ”ב ע”ב:
מעות שעל הכר מנער וכו’. אמר רבי אושעיא: שכח ארנקי בחצר - מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה. אמר רב יצחק: שכח לבינה בחצר - מניח עליה ככר או תינוק, ומטלטלה. אמר רבי יהודה בר שילא אמר רבי אסי: פעם אחת שכחו דסקיא מלאה מעות בסרטיא, ובאו ושאלו את רבי יוחנן, ואמר להן: הניחו עליה ככר או תינוק וטלטלוה.
אמר מר זוטרא: הלכתא ככל הני שמעתתא בשוכח. רב אשי אמר: אפילו שכח נמי [לא], ולא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. אביי מנח כפא אכיפי. רבא מנח סכינא אבר יונה ומטלטלה. אמר רב יוסף: כמה חריפא שמעתתא דדרדקי! אימר דאמור רבנן בשוכח, לכתחילה מי אמור?
אמר אביי: אי לאו דאדם חשוב אנא, כפא אכיפי למה לי? הא חזו למיזגא עלייהו! אמר רבא: אנא, אי לאו דאדם חשוב אנא - סכינא אבר יונה למה לי? הא חזי לי לאומצא! טעמא דחזי לאומצא, הא לא חזי לאומצא - לא.
האם דוקא על ידי ככר או תינוק או גם דבר אחר? עיין שו”ע סיי”א ס”ג “יש מי שאומר שאם נתן על המת אחד מכלים שהוא לבוש בהם חשיב כנותן ככר או תינוק” וע’ מ”ב בבאה”ל שאף שכ’ המחבר “יש מי שאומר”, אין חולק על זה. אבל נראה שהראשונים נחלקו על זה ומשמעות הגמרות היא שדוקא ככר או תינוק, וכמו שיבואר להלן.
ע’ תוס’ רי”ד שבת מ”ג ע”ב שאל:
קשיה לי אי ליכא ככר או תינוק ישים עליו טליתו או שום כלי ומאי שנא ככר או תינוק מכלים מוכנים, ויש לומר דוקא ככר או תינוק דליכא למימר שהן נקברין עמו, אבל שאר כלים לא שמא יאמרו כי הן נקברין עמו והם אסורים בהנאה הבטלטול כמת עצמו…
וע’ בראבי”ה סימן ר”ד שכתב ג”כ שדוקא ככר או תינוק, אבל דבר אחר לא משום שלא, משום שלגבי דברים אחרים במת אמרו שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ומת אינו ניטל. (וע’ הערות לתוס’ רי”ד הנ”ל).
לעומת זה כתב בחידושי הר”ן מ”ג ע”ב:
היכא דאיכא ככר או תינוק כולי עלמא לא פליגי כי פליגי היכא דליכא. וא”ת והא אי אפשר שלא יהיה שם ככר או תינוק או כלי, וי”ל דלאו דוקא דלא סגיא דליכא ככר או תינוק או כלי אלא ה”ק כי פליגי היכא דליכא כלומר דאתי לטלטוליה בלאו הכי.
א”כ הרי זו מחלוקת בין הר”ן לבין תוס’ רי”ד אם דוקא ככר או תינוק או כל כלי ג”כ.
וראיה לשיטת התוס’ רי”ד והראבי”ה היא קושית רע”א:
קשה לי אמאי לא נחשוב המטה עצמה שלא נעשה בסיס, לככר או תינוק, ולטלטל על ידי המטה דהא כא”ת לאו דוקא דה”ה כלי כמ”ש מג”א סק”ט
(והובאה על הדף ברמב”ם פרנקל). ולדברי הראשונים הנ”ל מתורץ כמובן.
אלא תירץ הרש”ש בשבת מ”ג ע”ב שהא תנן את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו. את המת במטה כו’ ור”ש פוטר משמע אף על המטה פטור וג”כ מטעם שהמטה טפילה לו לכ לא מהני המטה לטלטלו על ידה כי היא בטלה לו.
וברמב”ם לא משמע שיתכן היתר אגב המטה. וכן ברמב”ם משמע שלא כדעות בשו”ע סימן שי”א סעיפים ג-ד שאם המת בכסותו אין צריך ככר או תינוק ושאם נותן עליו בגד גם כן סגי, ומשמע שרק ככר או תינוק.
וע’ מגן אברהם ס”ק טז בסימן שי”א שדן בקושית השל”ה אם מותר גם על ידי בגד שלו, אם כן מדוע דוד המלך היה מוטל בחמה כמבואר בשבת דף ל”א ע”ב:
כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה.
שלח שלמה לבי מדרשא: אבא מת ומוטל בחמה, וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה? שלחו ליה: חתוך נבלה והנח לפני הכלבים, ואביך - הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. ולא יפה אמר שלמה (קהלת ט) כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת?
וכתב המגן אברהם שבגדי דוד המלך היו מוקצים לכל אדם משום ששורפין על המלכים.
ובהלכה כג כתב הרמב”ם:
מת שהסריח בבית ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו מותר להוציאו לכרמלית, גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה שהוא לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואם היה להן מקום אחר לצאת בו אין מוציאין אותו אלא מניחין אותו במקומו ויוצאין הם.
ויש לדייק ברמב”ם שאם מוצאים את המת לכרמלית אין צריך להוציאו על ידי ככר או תינוק אלא אם התירו משום כבוד הבריות יש להתיר אף איסור מוקצה. ובדבר זה נחלקו המפרשים, ע’ מגיד משנה שמביא את המחלוקת בזה. וע’ רמב”ן בתורת האדם שהביא את רש”י דף צ”ד ע”ב שכתב “לאפוקיה לכרמלית שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טלטול מניח עליו ככר או תינוק”. ולפי רש”י הרי התירו גם את טלטול הככר לכרמלית משום המת. אבל הרמב”ן בתורת האדם סוף ענין מי שמתו (ע’ ע”ז) חלק על זה וכתב שלא יתכן שהתירו גם הוצאת ככר משום כך, וכן דייק מהרמב”ם שלא התירו את זה.
אלא שבדעת הרמב”ן כפי שהובאה בשולחן ערוך סימן שי”א סעיף א’ מובא בשם הרמב”ן גם היתר לכרמלית ללא ככר או תינוק, וגם היתר טלטול לרשות הרבים עם תינוק, וע’ באור הלכה למ”ב שעמד על סתירה לכאורה זו וציין למאמר מרדכי שהאריך בזה.
וע’ סימן שי”א סעיף ב’ שהביא המחבר שתי דעות אם בהוצאה של מת לכרמלית עדיף לעשות בלי טלטול או שאין צריך ככר.
ומהלכות אלו משמע שיש היתר מיוחד של ככר או תינוק למת, אבל הרא”ש כתב בתשובה כלל כב אות ח’ לאחר שמנה ארבעה סוגי מוקצה:
המין הרביעי: דבר המוקצה מחמת מלאכתו שהיא מלאכת איסור, כקורנס הנפחים וכיוצא בהן, מותר לטלטל לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל מחמה לצל על ידו, לא; אבל יש לו היתר אפילו מחמה לצל, על ידי ככר או תינוק.
וזהו ששנינו (שם /שבת/ קכג): מדוכה, אם יש עליה שום, מטלטלין. ואע”ג דלא אמרו (שם /שבת/ קמב:) ככר או תינוק אלא במת, התם במוקצה מחמת מלאכה, אבל במדוכה, כיון שיש עליה תורת כלי, שרי לטלטלה אגב אוכלין שעליה.
ועל כורחך לדעת הרא”ש אין זה היתר למת בלבד, אלא היתר טלטול מחמה לצל לסוגי מוקצה שאינם חמורים, כמו מת וכמו כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל.
וכדעת הרא”ש כן דעת המאירי בביצה כ”א ע”ב בד”ה אף האוסר הכנה, וכן במאירי שבת מ”ג הביא דעה זו.
ודעה זו הובאה בשו”ע סימן ש”ח סעיף ה’: “יש מתירים לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו מחמה לצל ע”י ככר או תינוק”. ובמ”ב שם הביא את מחלוקת הראשונים בזה. ועיי”ש בשער הציון אות כד שבהפסד מרובה יש להקל. ולכאורה הרי זה מפורש בשו”ע סימן של”ד סעיף יז שיש מתירים למציל דסקיא מלאה מעות על ידי ככר או תינוק.
דעה נוספת שטוענת שאין זה קשור רק למת: ע’ תוס’ ביצה כ”א ע”ב ד”ה עושה אדם כל צרכו, שכתבו שרק לגבי דבר שאפשר מערב שבת אמרו שהתירו רק למת. אבל דבר שאי אפשר לעשות מערב שבת מותר אגב היתר ולא רק למת בלבד. וע’ דעת תורה למהרש”ם סימן רע”ט סעיף ג’ שהביא מספר החיים שר”ש קלוגר סמך על זה בשעה”ד לטלטל את הנרות על ידי זה.