כתב הרמב”ם:
כל שהוא ראוי למאכל בהמה וחיה ועוף המצויין מטלטלין אותו בשבת, כיצד מטלטלין את התורמוס היבש מפני שהוא מאכל לעזים אבל לא את הלח, את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים, את החרדל מפני שהוא מאכל ליונים, את העצמות מפני שהן מאכל לכלבים, וכן כל הקליפין והגרעינין הראויין למאכל בהמה מטלטלין אותן, ושאינן ראויין אוכל את האוכל וזורקן לאחוריו ואסור לטלטלן, מטלטלין בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, ומטלטלין בשר חי בין תפל בין מליח מפני שראוי לאדם, וכן דג מליח אבל התפל אסור לטלטלו.
כתב הטור סימן שח:
אין מטלטלין הלוף אע”פ שהוא ראוי לעורבים ולא את החצב אא”כ יש לו צביים ולא שברי זכוכית אא”כ יש לו נעמיות ולא חבילי זמורות אא”כ יש לו פילין ולא חרדל אא”כ יש לו יונים גרעיני תמרה מותר לטלטלן ומ”מ אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו שלא לטלטלן אלא דרך שינוי.
וע’ בסוגיה קכ”ח ע”א “ת”ר מטלטלין את החצב…” וכו’ וכתב בכסף משנה שלרמב”ם אין מחלוקת ותנא דמתניתין לא חולק על תנא דברייתא.
לכאורה יש מחלוקת בין הרמב”ם ובין הטור: לרמב”ם די שיהיה ראוי, ובחיה ועוף המצויים. ולדעת הטור צריך שיהיה לו. ואולי כוונת הטור רק בחיות ובהמות שאינם מצויות, ובזה צריך שיהיה לו אבל בדברים המצויים אין צריך שיהיה לו, כגון כלבים.
ומכל מקום, כתב הבית יוסף בד”ה אין מטלטלין הלוף, שלרמב”ם מטלטלין חצב אפילו אם אין לו צביים. ואם כן הרי חולק על הטור וסובר שאין צריך שיהיה לו ממש אלא די בראוי.
אבל בחיה ועוף המצויים יתכן שגם לטור אין צריך שיהיה לו שהרי רק בצביים ונעמיות כתב שאם יש לו מותר. ויתכן שבזה אם כן אין מחלוקת בין הרמב”ם לבין הטור.
אבל מאידך יתכן ללמוד אחרת בדעת הטור והרמב”ם: גם לרמב”ם צריך שיהיה לו ממש: ע’ ברמב”ם הלכה יז:
אין מטלטלין שברי זכוכית אף על פי שהן מאכל לנעמיות, ולא חבילי זמורות אף על פי שהן מאכל לפילים, ולא את הלוף אף על פי שהוא מאכל לעורבים, מפני שאין אלו וכיוצא בהן מצויין אצל רוב בני אדם.
ולפי זה נראה שגם לרמב”ם צריך שיהיה לו ממש בביתו. ואם כן הרמב”ם שווה לגמרי לטור. אלא שהמחלוקת היא בגישה במציאות, לרמב”ם המציאות היא שצבאים ישנם והטור כתב שרק אם באמת נמצאים אז ניתן לטלטל את החצב.
(להלן הוכחה שבדבר זה נחלקו הבית יוסף ודרכי משה בביאור הר”ן, והוכחה שהדבר תלוי בגרסה בר”ן אם גורסים ר’ יהודה או ר’ שמעון).
קושית הבית יוסף סימן ש”ח על דברי הר”ן:
וכתב עוד שם הר”ן (ד”ה גמ’) וכי קא שרי רבי שמעון לטלטולי עצמות הראויין לכלבים וקליפין דחזיין למאכל בהמה אף על פי שנתפרקו העצמות מהבשר והקליפין מהפירות בשבת אבל אם נתפרקו מערב שבת אפילו רבי שמעון מודה עכ”ל.
ואיני יודע מה בין זה לנבלה שנתנבלה מערב שבת דאפילו רבי יהודה שרי בפרק מי שהחשיך (קנו:) ועוד דמדכתב אף על פי שנתפרקו העצמות וכו’ בשבת משמע דכל שכן אם נתפרקו מערב שבת דשרי וכלפי לייא הוא
ואפשר דיש להגיה רבי יהודה במקום רבי שמעון כלומר דאפילו רבי יהודה שרי בנבלה שנתנבלה מערב שבת והוא הדין לעצמות שנתפרקו מערב שבת כיון שהיו מוכנים לבהמה מערב שבת וצ”ע.
באור קושית הבית יוסף על הר”ן: “ואיני יודע מה בין זה לנבלה…” ע’ משנה שבת קנ”ו ע”ב:
מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר’ יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן.
ואם כן, מדוע כתב הר”ן שאפילו ר’ שמעון מודה שאסור, הרי אדרבה אפילו ר’ יהודה מודה שמותר? ולכן הגיה הבית יוסף בדברי הר”ן “ר’ יהודה”.
אלא שדרכי משה למד אחרת בר”ן: יש דין מיוחד אם נתפרקו בשבת עצמה, שאף שאין לו כלבים ממש מותר לטלטלם אליבא דר’ שמעון, כיון שהיה קודם ראוי לטלטול אגב הבשר. ובזה אם מערב שבת נתפרק, אסור כיון שאין לו כלבים. אבל כשיש לו כלבים, אז ודאי מותר גם לר’ יהודה כמו המשנה בפרק מי שהחשיך.
ובית יוסף לשיטתו, שכתב לגבי לוף, שלדעת הרי”ף והרמב”ם מותר לטלטל אפילו אם אין לו בהמה חיה ועוף אלא שזה מצוי. ולכן פירש הבית יוסף שגם כלבים אין צריך שיהיה לו ממש, ולכן הוקשה לבית יוסף שהרי לר’ שמעון תמיד מותר אף מערב שבת. אבל הדרכי משה הבין שצריך שיהיו לו ממש כלבים ורק אז מותר. ולכן הדרכי משה הבין שהר”ן מיירי בחידוש לר”ש כשנתפרקו בשבת. ולכן לדעת הבית יוסף הגרסא בר”ן היא ר’ יהודה ולדעת הדרכי משה הגרסה היא ר’ שמעון.
ולפי זה מובן מה שכתב המחבר בשו”ע סימן ש”ח סעיף כט ומובנת הוספת הרמ”א שם:
כל שהוא ראוי למאכל חיה ועוף המצויים, מטלטלים אותו; ואם אינו ראוי אלא למאכל חיה ועוף שאינן מצויים, אם יש לו מאותו מין חיה או עוף, מותר לטלטל מאכל הראוי לאותו המין; וא”ל אסור.
הגה: ולפי זה מותר לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר מע”ש אם ראויים לכלבים, דהא כלבים מצויים (ב”י דלא כהר”ן).
היינו שלדעת הבית יוסף גם בדין נבילה שנתנבלה בערב שבת די שכלבים מצויים. אבל דעתו של הרמ”א כפי שבארה בדרכי משה אינה כך וכמ”ש.
ולדברים אלו, בשאריות של אוכל שנוצר בשבת, גם לרמ”א אליבא דר’ שמעון מספיק שיהיה ראוי לבהמה, ולכן אין זה מוקצה. אלא שבזה לכאורה יש חומרא בבית יוסף לעומת הרמ”א: לרמ”א סגי שראוי ולבית יוסף צריך שיהיה מצוי וכמ”ש לעיל.
וזה פירוש הסוגרים בסוף הגהת הרמ”א בסעיף כט, שאמנם פוסק כבית יוסף, אבל מציין שזה כב”י ולא כר”ן. אמנם הב”י הסביר את הר”ן בכך שיש לשנות את הגרסה בר”ן, אך לדעת הרמ”א עצמו דעת הר”ן היא אחרת.
ועיין שמירת שבת כהלכתה פרק כ’ סעיפים כו-כז שהתיר לטלטל אם בהמה מצויה באותו מקום (ומשמע אף אם אין לו).
ולכן יש הבדל לגבי קליפות בין מקום שבהמה מצויה בו כמו קיבוץ ומושב ובין עיר. וזה נפ”מ לגבי קליפות של גרעינים אם הם מוקצה ומותר להחזיקם ביד או שהם מוקצה וכגרף של רעי.
מ”מ נוספים: ע’ ברור הלכה ביצה ב’ ע”א ציון ג-ד