כתב הרמב”ם:
אפילו עבד, אפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום השבת; ונאמן הגדול לומר, זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן, וסומכין על עדותו בדבר זה: שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל, מפני ששיעור אלפיים אמה מדבריהם.
ולכאורה הרי צריך להיות שגם קטן נאמן, שהרי אומרת הגמ’ בפסחים ד’ ע”ב שהכל נאמנים אצל בדיקת חמץ אפילו קטנים, ובע”ב שם: “כיון דבדיקת חמץ דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן”. וכן צ”ב שהרי זה גילוי מילתא בעלמא? ובתוס’ פסחים ד’ ע”ב עמדו על זה, שיש הבדל בין תחומין לבין בדיקת חמץ, ובתחומין אין קטן נאמן, וכתבו שהוא משום שאין בידם כלל.
מכל מקום, עולה מדברי הרמב”ם שעדות זו אף שהאמינו לפסולי עדות, מכל מקום לקטן לא האמנו, ורק האמינו לגדול להעיד מה שראה בקטנותו.
מה גדר עדות של עבד ושפחה במקום שהאמינו להם? האם מפני שזה דרבנן האמינוהו בדרבנן, כמו שמצאנו לגבי בדיקת חמץ, או שזה גדר של גילוי מילתא בעלמא ולכן האמינו?
והנה, המשנה בכתובות מונה כמה דברים ביחד, כתובות כח ע”א:
ואלו נאמנין להעיד בגודלן, מה שראו בקוטנן. נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא, וזה כתב ידו של רבי, וזה כתב ידו של אחי. זכור הייתי בפלונית שיצתה בהינומא, וראשה פרוע. ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה. ושהיה חולק עמנו על הגורן. והמקום הזה בית הפרס. ועד כאן היינו באין בשבת.
אבל אין אדם נאמן לומר, דרך היה לפלוני במקום הזה, מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה.
ובטעם הדבר כתב הרמב”ם בפירוש המשניות כתובות שם: “וכל הענינים האלו כולם אין צורך בהם אלא לגלוי הדבר בלבד והם כולם דרבנן”. ואם כן אף שזה לגילוי מילתא בעלמא, קטן אינו נאמן.
וכן לכל דברים אחרים שעבד ואשה נאמנים, קטן לא נאמן: לגבי עדות של עד אחד לאשה שמת בעלה, ע’ רמב”ם הלכות גירושין פרק יב הלכה טו. להעיד ליבמה שמת בעלה, ע’ רמב”ם הלכות יבום פרק ג’ הלכה ה’. להעיד על כשרות שבויה, ע’ הלכות איסורי ביאה פי”ח הי”ז. וכן בהלכות מאכלות אסורות פרק ח’ הלכה י’ לגבי נאמנות על בשר ששלח ביד עם הארץ שאין חשש שמא יחליף.
ולגבי שליחות מצאנו ברמב”ם טעם לחילוק בין עבד ואשה לבין קטן: לפי שאינו בן דעת. ע’ הלכות שלוחין פרק ב, הלכה ב:
עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש ואפילו עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן, אבל מי שאינן בני דעת והן חרש שוטה וקטן אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח אחד הקטן ואחד הקטנה
וכן ע’ שו”ע יו”ד סימן קכז שאין דין עד אחד נאמן באיסורים לקטן.
ובשני מקומות מצאנו שגם קטן נאמן ביחד עם עבד: בהלכות חמץ ומצה פ”ב הי”ז שכתב הרמב”ם שאפילו קטנים נאמנים לבדוק “והוא שיהיה קטן שיש לו דעת לבדוק”, כפי שהבאנו לעיל. וכן בהלכות יבום ד,לא:
ומעידין עליו שלושה, או שניים מן השלושה, או שניים שראו החליצה אף על פי שאינן הדיינין שחלצה בפניהם, כמו שביארנו; ואפילו אישה, ואפילו עבד, או קטן שהוא מכיר ונבון נאמנין לומר, זה הוא פלוני וזו היא יבמתו, וחולצין על פיהן:
וכן בשאר עדייות של תורה, בין לעדות ממון בין לעדות איסור שזה דבר העשוי להיגלות הוא; ואפשר לידע אמיתת הדבר שלא מפיהן, כעניין שביארנו בסוף הלכות גירושין.
והאחרונים תמהו מנין לרמב”ם דבר זה. ע’ אבני נזר אה”ע ח”א סי’ פו אות ח’ שתמה על זה וכן ברע”א המובא להלן. ויש להבין מאי שנא הלכות לענין הכרת היבם משאר הדברים.
וע’ רי”ף יבמות לט ע”ב, יג ע”א באלפס, שהכרת אדם היא גילוי מילתא בעלמא “בין לענין ממון בין לענין איסור”. ולכן גם עבד ואשה נאמנים.
אלא שמה שכתב הרמב”ם בהלכות יבום: “כענין שבארנו בסוף הלכות גירושין”, צ”ע שהרי שם לגבי עדות לאשה שמת בעלה קטן לא נאמן, ואם כן מדוע כתב הרמב”ם ששניהם ענין של גילוי מילתא בעלמא? ונראה שכוונת הרמב”ם היא להלכות גירושין פרק יג הלכה ט:
שמע מן התינוקות שהם אומרין, עכשיו באנו מהספד פלוני, כך וכך ספדנין היו שם, ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מיטתו, כך וכך עשו במיטתו הרי זה מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהן, ומשיאין את אשתו.
וע’ תשובת רע”א סימן צ”ב שעמד על הקבלה זו שרמז עליה הרמב”ם. אבל עיין ביד המלך הלכות גרושין שכתב שמלשון זה של הרמב”ם משמע שגם בעדות לאשה שמת בעלה קטן שיש בו דעת כמו שכתב הרמב”ם “או קטן שהוא מכיר ונבון”, וזה כשר גם להעיד על אשה שמת בעלה. ולפי זה ודאי שקטן כזה יהיה נאמן גם על תחומין.
האם לפי יד המלך, אמנם בקטן נבון, תהיה נאמנות גם לגבי תחומין (ובתוס’ פסחים כתבו בפירוש שאין נאמנות לקטן וכן פשטות הדבר)?
ע’ טעם הדבר שהאמינו לפסולים בעדות אשה, ברמב”ם סוף הלכות גירושין, פי”ג הכ”ט:
אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערווה החמורה בעדות אישה, אפילו שפחה, ועד מפי עד, ומפי הכתב, ובלא דרישה וחקירה, כמו שביארנו: שלא הקפידה תורה על העדת שני עדים ושאר משפטי העדות, אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בורייו אלא מפי העדים ובעדותן, כגון שהעידו שזה הרג את זה, או הלווה את זה.
אבל דבר שאפשר לעמוד על בורייו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להישמט אם אין הדבר אמת, כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא, שיעיד בו העד בשקר; לפיכך הקלו חכמים בדבר זה, והאמינו בו עד אחד, מפי שפחה, ומן הכתב, ובלא דרישה וחקירה כדי שלא יישארו בנות ישראל עגונות.
אם כן הרמב”ם כאן השווה דין גילוי מילתא עם מילתא דעבידא לגלויי, וזה חידוש (ע’ מ”מ בא”ת ערך גילוי מילתא בעלמא, הערות 43-45). וע’ הגהות מיימוניות שם, ואכמ”ל.
ודוגמא לכך היא עדות השליחים של קידוש החודש שזה מילתא דעבידא לגלויי, ע’ רמב”ם הלכות קידוש החודש פ”ג הי”ד:
אין השלוחין צריכין להיותם שניים, אלא אפילו אחד נאמן; ולא שליח בלבד, אלא אפילו תגר משאר העם שבא לדרכו ואמר אני שמעתי מפי בית דין שקידשו את החודש ביום פלוני נאמן, ומתקנין את המועדות על פיו: שדבר זה דבר העשוי להיגלות, ועד אחד כשר נאמן עליו.
א”כ, האם ניתן להאמין גם לקטן במילתא דעבידא לגלויי?
וע’ נודע ביהודה מה”ק אבן העזר סימן כז שכתב שיש שני מיני מילתא דעבידא לגלוי ברמב”ם. (ופשטות הרמב”ם היא שעד אחד נאמן מן התורה).
וע’ רשב”א בתורת הבית משמרת הבית ח’ ע”ב, שהוא מרחיב את נאמנות קטן להלך להביא בשר, שלא הוי בשר שנתעלם מן העין שאסור. וכתב שבתחומין לא נאמן משום שבמעשה שנעשה על ידי אחר אינו נאמן, ולכן אם תחומין דאוריתא לא נאמן. ומשמע מדברי הרשב”א שאכן גם קטן נאמן להעיד על תחומין. וצ”ב א”כ בדעת הרמב”ם, אמנם הרמב”ם השמיט נאמנות קטן, אבל הרי גם השמיט נאמנות אשה בתחומין. ויתכן לדעתו שאה”נ גם קטן נאמן, ודאי לדעת יד המלך שגם בעדות אשה נאמן.