מצות עשה מן התורה, לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר “זכור את יום השבת, לקדשו” (שמות כ,ז), כלומר זוכרהו זכירת שבת וקידוש; וצריך לזוכרהו בכניסתו, וביציאתו: בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה.
בהלכה ב’:
וזה הוא נוסח קידוש היום: ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו; ושבת קודשו באהבה הנחילנו, זיכרון למעשה בראשית, תחילה למקראי קודש, זכר ליציאת מצריים: כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו. ברוך אתה ה’, מקדש השבת.
הלכה ג’:
וזה הוא נוסח ההבדלה: ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לגויים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה. ברוך אתה ה’, המבדיל בין קודש לחול.
הלכה ד’:
עיקר הקידוש, בלילה; אם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד, מקדש והולך, כל היום כולו. ואם לא הבדיל בלילה, מבדיל למחר, ומבדיל והולך עד סוף יום רביעי; אבל אינו מברך על האור, אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
לכאורה לפי דברי הרמב”ם “מצוה לקדש את יום השבת בדברים”, אם כן עיקר הקידוש יצאנו ידי חובה בתפילה, והקידוש על הכוס הוא רק מדרבנן. וכן כתב הרמב”ם בפירוש בהלכה ו’:
מדברי סופרים לקדש על היין, ולהבדיל על היין. ואף על פי שהבדיל בתפילה, צריך להבדיל על הכוס
וכתב המגן אברהם סימן רע”א ס”ק א’ שמן התורה יוצא יד”ח בתפילה. שהרי הזכיר את השבת, וקידוש במקום סעודה הוא דרבנן.
וכן מבואר בתשובות הרשב”א ח”ד סימן רצ”ה:
תשובה: איברא, קידוש היום מדאורייתא, כמו שמפורש בפרק מי שמתו (דף כ:). ולא נחלק אדם בדבר זה… וכן קידוש היום, לזכור אותו בכניסתו, כעין שבח וקילוס, כענין מאמר’ (שבת דף קיט): רבי חנינא שהיה אומר: נצא ונקבל פני שבת מלכתא כו’. והיה מקלס ואומר: בואי כלה, בואי כלה, וכיוצא בזה, בקריאת פסוקי קדושת השבת, בקריאת: ויכולו, או: ושמרו בני ישראל את השבת, וכיוצא באלו.
וכל אחד ואחד אומר, כפי שיזומן לו מעניני שבחו, וקדושתו, והזכרת קדושתו, ובעל פה, ובלא שום נקיטת חפץ: לא כוסו, ולא פתו. באו הם, ותקנו לכל, נוסח אחד, במקום סעודה, ובחפץ. ותקנו שיזכירו קדושתו על היין, לפי שאין אומרים שירה אלא על היין. ותקנו להזכירו בתפלה, וקבעו לו ברכה רביעית. וכן בברכת המזון. ומה שאמרו: זכרהו על היין; מדבריהם הוא וכו’.
מאידך ברור שיש ראשונים שחולקים ע”ז, ע’ מ”ב בבאה”ל שהביאם.
ולכן כתב בגדול מרבבה, על דברי מגן אברהם ס”ק ב’ שכתב שקטן לא מוציא נשים בקידוש, ואפילו בן י”ג ויום אחד לא סומכים על חזקה דרבה, וכתב הדגמ”ר שהיינו אם לא התפללה האשה ערבית אבל אם כבר התפללה ערבית כבר יצאה ידי חובה. ולכן קטן בן י”ג מוצאיה וסמכינן אחזקה. וכתב שגם קטן מוציא ידי חובה אשה שהתפללה. וכתב שה”ה קטן שלא התפלל מוציא ידי חובה גדול שהתפלל. ואם גם הקטן התפלל, תלוי במחלוקת לגבי ברכת המזון, עי”ש. ועוד הסתפק שם אם איש שהתפלל מוציא ידי חובה אשה. ואף שבכל הברכות אם יצא מוציא, יש ספק אם אנשים ערבים לנשים עיי”ש.
ומה שכתב הדגמ”ר שקטן שהתפלל הוא תרי דרבנן ולא מוציא חד דרבנן, כתב רע”א בתשובה ז’:
ולענ”ד במחכ”ת היה נראה דזה אינו, דהא בקידוש הדין דאם יצא מוציא, א”כ לא מקרי הקטן ב’ דרבנן דלגבי מה שיצא בתפלה מדאורייתא זה לא מקרי פטור וליכא חסרון בזה, דגדול כה”ג שיצא בתפלה יכול להוציא למי שלא התפללו אף דהוא דרבנן ואינהו דאורייתא דאף בקידש ממש לעצמו יכול להוציא אחרים
ואם כן אנו דנין רק מצד פטור דקטנות כיון דבעצמותו אינו בר חיובא מדאורייתא א”י להוציא לבר חיובא וא”כ הוי רק חד דרבנן, ושאני במגילה ותפלה דאין קטן מוציא לגדול משום דלא אתי תרי דרבנן ומפיק לחד דרבנן אף דגם במגילה ותפלה אם יצא מוציא, התם עכ”פ קטן בתפלה הוי בר חיובא דתרי דרבנן דלא משכחת חיובו אלא בתרי דרבנן
אבל בקידוש דהקטן בחיובא דקידוש הוא חד דרבנן דהא קידוש בעצם הוא דאוריי’, אלא עתה דהקטן כבר התפלל יצא ידי קידוש דאורייתא זהו לא הוי חסרון, כיון דבר חיובא הוא בעצמותו בלא קידוש ממילא הוי כמו בעלמא, דמי שקידש יכול להוציא אחר שלא קידש, ודוק.
אבל על מגן אברהם קשה קושיה: דרשת רב אחא בר יעקב בפסחים קי”ז ע”ב “וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום…”. ואמנם בנוסח הקידוש של הרמב”ם מוזכר גם יציאת מצרים, אבל בתפילה הרי אנו לא מזכירים יציאת מצרים. ואם כן כל דברי הדגמ”ר אינם נכונים לכאורה שהרי בתפילה אין אנו מזכירים יציאת מצרים? (קושית המנחת חינוך וע’ יביע אומר ח”א סימן טו סעיף ו’ שדן בזה).
וע’ באור הלכה למ”ב סימן רע”א ס”א:
ועתה נבא לבאר במקצת עיקר מצות קידוש. הנה קידוש היום הוא מ”ע דאורייתא לכל הפוסקים ממה דכתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתב הרמב”ם בפרק כ”ט מהלכות שבת דהמ”ע נוכל לקיים בזכירת שבחו של יום וקידושו בלבד ומה דמקדשין על הכוס הוא רק מד”ס בלבד והוזכר שיטתו עוד בכמה פוסקים ראשונים
וכתב המ”א דלפ”ז בתפלה בלבד שבה נזכר קדושת היום מקיים המ”ע והביא עוד ראיה לזה מדאמר בברכות ל”ג ע”ב כשנסתפקו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס או לא והשיבו כי קידושא מה קידושא אע”ג דמקדש בצלותא הדר מקדש אכסא אף הבדלה נמי אע”ג דמבדיל בתפלה הדר מבדיל אכסא
ועיין בחדושי רע”א שהביא דמדברי הר”ן בסוגיא דנר חנוכה ונר ביתו מוכח דס”ל דקידוש על היין או על הפת הוא דאורייתא [וכן מוכח ג”כ בדברי הרשב”א שם בהאי סוגיא ע”ש] וכן הביא שם עוד דמדברי הרא”ש בפרק ערבי פסחים מוכח ג”כ דס”ל דבתפלה בלבד אינו יוצא בודאי וביותר ס”ל דאפילו בקידוש גמור שלא במקום סעודה תיכף ג”כ אין יוצא מה”ת…
עוד ראיתי לעורר בדין זה דהא איתא בפסחים קי”ז ע”ב אמר רב אחא בר יעקב וצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא זכור וגו’ וכתיב התם למען תזכור וגו’ [ואף דבכל לילה צריך להזכיר ג”כ יצ”מ שם יש לו רשות להזכיר כל הלילה והכא לענין קידוש מקפיד הכתוב שיזכור אצל קידוש] והובא מימרא זו בר”ח שלפנינו וגם ברי”ף ורא”ש
וא”כ איך יוצא ידי קידוש בתפלה הא לא נזכר בתפלת לילה יציאת מצרים כלל [ובתפלת שחרית ראיתי בהגהת מראה כהן שהביא בשם הכלבו הנוסחא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים] ואף שברשב”ם כתב שם דצריך להזכיר יצ”מ בצלותא ועל הכוס אבל בנוסח תפלתנו לא נזכר יצ”מ כלל ואיך כתב המ”א דיוצא בזה
ועל הרמב”ם לא קשה כלל דמה שאמר דיוצא בזכירת דברים היינו כשמזכיר בה גם יציאת מצרים וכמו שכתב בהדיא בסה”מ מצוה ל”א ומשמע ג”כ דס”ל דהוא דאורייתא ולא אסמכתא בעלמא מדכתב שם זה בבאור המ”ע [אך לפלא מה שהשמיט זה ברמב”ם גופא וצ”ע]
אבל על המ”א ושארי אחרונים שהעתיקו דבריו להלכה קשה איך העלימו עין מזה ושמעתי שבספר מנחת חינוך ג”כ הפליא בזה על המ”א ומחמת זה מסיק להלכה דלא כוותיה
ולענ”ד יש ליישב דבריו קצת או דסובר דהוא רק מדרבנן והגז”ש הוא אסמכתא בעלמא וגם דהגז”ש זכירה זכירה צריכינן להא דדרש בשבת פ”ו ע”ב ע”ש או דסובר דיוצא מן התורה במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפלה דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא כמו שאמרו חז”ל ולא צריכינן שיזכיר דוקא בקידושא גופא אבל מ”מ הוא דוחק דהא מפסיק בג’ ראשונות
ואולי אפשר לומר דכיון שמזכיר פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וגו’ תיכף להשכיבנו שהיא גאולה אריכתא די בזה מן התורה שיש בזה שבחו של היום שבת ואף שלא הזכיר עדיין קדושת היום וברמב”ם נזכר שבח וקידוש זה הלא יזכיר תיכף אחר ג’ ראשונות ובודאי לא נגרע המ”ע במה שהפסיק בג’ ראשונות דהוא שבחו של הקב”ה בין שבח שבת לקידושו
זהו הנ”ל ליישב דברי המ”א מפני חומר הקושיא אבל מ”מ לדינא צ”ע דאולי כונת הגמ’ שיזכיר יצ”מ בתוך הקדוש ובנוסח תפלתנו לא מצינו זה ומפני כל הטעמים הנ”ל כתבנו בפנים שיש לפקפק בזה הרבה וגם בדה”ח כתב דלכתחלה יש לחוש לגדולי הפוסקים שס”ל דאין יוצא ד”ת בתפלה.
ובתורה תמימה שמות כ’ אות נד חידש שדרשת רב אחא בר יעקב היא רק בקידוש של פסח שצריך להזכיר יציאת מצרים גם בקידוש. וסברא זו כתב המ”ב הנ”ל.
ע’ מגיד משנה לגבי הבדלה שמשמעות הרמב”ם היא שהבדלה היא מן התורה ויש ראשונים שחולקים וסוברים שהבדלה היא מדרבנן. ע’ ספר המצות לרמב”ם מ”ע קנ”ה שם מבואר שגרסת הרמב”ם בדרשה “זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו בכניסתו וביציאתו”, היינו גם הבדלה נלמדת מן הדרשה. ע’ בשמים ראש סימן קד שאדם יוצא ידי חובת הבדלה דאוריתא בתפילה. וע’ שו”ת רע”א סימן ז’.
אלא שאם דעת הרמב”ם שהבדלה היא מן התורה קשה, שהרי בהלכה יג כתב הרמב”ם שאין לברך על כוס אחת ברכת המזון וקידוש יחד משום שאין עושין שתי מצות בכוס אחד שמצות קידוש ומצות ברכת המזון שתי מצות של תורה הן. אבל לעומת זה בהלכה הקודמת, הלכה יב לגבי מי שהיה אוכל ביציאת שבת, מברך על כוס ברכת המזון ועושה הבדלה עליו ביחד. ועל כורחך הטעם הוא משום שהבדלה אינה של תורה, ולכאורה זה קשה על מה שכתבנו לעיל.
אלא הסבר הדבר הוא על פי מה שכתב בהעמק שאלה סימן קס”ו שהבדלה היא ה”קידוש” של מוצאי שבת, שהרי גם הבדלה נלמדת מפסוק “זכור את יום השבת לקדשו”. המצוה היא להזכיר בדברים בכניסתו וביציאתו, ויש בהבדלה גם כן קיום של זכירת שבת. סיוע לכך יש מלשון הרמב”ם בהלכה י”א שיש לו לאדם לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת, וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין היא שבת “שמצות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו בין קודם לשעה זו במעט”.
ואם כן יש לדייק גם בהלכה הראשונה: לכאורה היה הרמב”ם צריך לומר במקום “וצריך לזכרו בכניסתו וביצאתו”, “ומצוה לזכרו בכניסתו וביצאתו”? אלא שהגדרת המצוה לרמב”ם היא זכירת שבת בדברים. וזו מצות מן התורה. אלא שקביעת חכמים היתה לגבי הזמן של הזכירה ולכן כדי לקיים המצוה, “צריך” לזוכרו בכניסתו וביציאתו. ואם עשה קידוש, הרי כיון שקיים כבר זכירת שבת בדברים, הרי ההבדלה אמנם יש בה קיום מן התורה של “זכור”, אבל אין בעיה של עשית שתי מצות של תורה על כוס אחת.
מקורות נוספים: ע’ גמ’ ברור הלכה פסחים. ע’ העמק שאלה קס”ו, ע’ מנחת חינוך מצוה י”א. משנה ברורה בביאור הלכה סימן רע”א, יביע אומר ח”א תשובה טו. ציץ אלעזר חי”ב סימן לו ד”ה ואמנם ראה, בהערת ישועות מלכו על הרמב”ם, האם יוצא מן התורה על ידי אמירת “שבת שלום” בקידוש ובדברי רע”א בהגהות שו”ע סימן רעא.