כתב הרמב”ם:
עיקר הקידוש, בלילה; אם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד, מקדש והולך, כל היום כולו. ואם לא הבדיל בלילה, מבדיל למחר, ומבדיל והולך עד סוף יום רביעי; אבל אינו מברך על האור, אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
גמ’ פסחים ק”ו ע”א האם הבדלה כל היום או עד יום השלישי. ביאור המחלוקת היא האם הבדלה היא תשלומים או שהבדלה זמנה עד יום ג’ (ע’ גמ’ בירור הלכה שבאר כך את המחלוקת, ואף שהביא את זה בשם הראשונים, אבל נראה שאין הסבר בראשונים שמסביר כך את המחלוקת. רק המאירי סובר שהבדלה היא משום שזה זמנה וסובר שרק ביום א’ מבדיל, ע’ להלן דעת הרי”ף, ורמב”ן סובר בפירוש שזה תשלומין וסובר שעד יום ד’ מבדיל). דעת הרי”ף היא שהבדלה היא רק ביום הראשון. וע’ שו”ע סימן רצ”ט סעיף ה’ הובאה דעה זו בשם יש אומרים. אבל שאלה זו אם ההבדלה היא תשלומים או שהבדלה זמנה נמשך, היא שאלה ששייכת לכל הדעות.
ולכאורה היה מקום לומר, ממה שיכול להבדיל עד יום ג’, אבל לא מצאנו שמי שיוצא לדרך וכו’ ולא יוכל לקדש שיכול לקדש מיום ד’ ואילך, הרי צריך לומר שזה גדר של השלמה ותקנה מיוחדת שתקנו דוקא בהבדלה ולא בקידוש. ולכאורה אם כן הפשטות היא שעד יום ג’ זה בגדר של השלמה.
נפ”מ מי שלא הבדיל במזיד. אם נדמה לתפילה הרי אם זה גדר תשלומין גם לתפילה אם לא התפלל במזיד אין לו תשלומין. ברור שמי שלא קידש בליל שבת מקדש כל השבת, וזה זמנו ולא מדין תשלומין. ועל פי זה מובן מה שכתב הרמב”ם לגבי קידוש “בין בשוגג בין במזיד”. ואם כן יש לדייק ברמב”ם שממה שלא כתב לגבי הבדלה “בין בשוגג בין במזיד” הרי שהבדלה היא מגדר תשלומין ולכן אין תשלומין למזיד.
נפ”מ נוספת היא לגבי מי שהיה פטור בזמן הבדלה. נחלקו הראשונים לגבי ט’ באב שחל במוצאי שבת אם מבדילים במוצאי ט’ באב. ע’ רמב”ן בתורת האדם (ע’ רס”א) שהבדלה לאחר מוצאי שבת זה מגדר תשלומין ולכן אין כיון שבזמנו לא היה ראוי להבדלה אין הבדלה במוצאי שבת. אבל המאירי בתענית ל’ ע”ב שביום א’ זה זמנו, ולדעתו אין הבדלה לאחר יום א’. ומ”מ לדעתו זה זמנה של הבדלה. וע”ש בתורת האדם מדוע לא להבדיל בסעודה שלישית שהרי מותר להבדיל לפני מוצאי שבת. וא”כ יש דעות שונות של הראשונים לגבי הבדלה.
נפ”מ נוספת היא לגבי הבדלה במוצאי יום טוב. אם זה גדר השלמה, הרי מסתבר שגם ביו”ט יכול להשלים למחרת. אבל אם משום שזה זמנה של הבדלה, הרי יש לומר שבחג לא נאמר דבר זה. וע’ הגהות רע”א לשו”ע רצ”ט והובא על הדף ברמב”ם פרנקל, שדן לגבי יו”ט וכתב שלכ”ע יום א’ אינו בגדר השלמה ומועיל גם ביו”ט. וע’ שם באריכות.
וכן נראה להוכיח מפסק השו”ע שאין יום א’ בגדר השלמה: ע’ רא”ש סוף מו”ק סימן צ”ו מחלוקת הרא”ש ומהר”ם רוטנבורג לגבי קטן שהגדיל בתוך שבעה, אם חייב להשלים. והרא”ש כתב שפקע מקטן דין אבילות ואין חייב להשלים. ובשו”ע יו”ד סימן שצ”ו סעיף ג’ פסק כרא”ש שקטן לא צריך להשלים.
וברא”ש ברכות פ”ב סימן ב’ נחלק הרא”ש עם מהר”ם מרוטנבורק לגבי אונן בהבדלה. והרא”ש סובר שפטור כיון שהיה פטור במוצאי שבת ואין יכול להשלים. ולכאורה הרא”ש לשיטתו במו”ק שיש כאן גדר של פטור.
אף על פי כן כתב השו”ע בסימן שמ”א ס”ב שלא כדעת הרא”ש אלא שחייב להשלים את ההבדלה. וכתב שם שתפילה אין צריך להשלים. וזה כמ”ש שלגבי תפילה זה גדר תשלומין, ולכן ודאי פטור. אבל לגבי הבדלה סובר המחבר שזמנה הוא עד יום ג’ ולכן משלים למחרת.
ולגבי ט’ באב אנו סוברים שמקדש במוצאי יום א’, ויתכן שזה משום שזמן הבדלה הוא מעיקרו עד יום ג’. או יש לומר שאף שביום א’ זה ט’ באב, מכל מקום לא נחשב כבר פטורא. ונפ”מ משתי אפשרויות אלו: כשחולה מבדיל בט’ באב שחל במוצאי שבת, האם יכול לפטור בהבדלה אחרים שצמים. אם נאמר שט’ באב לא עושה את האדם בר פטור, הרי שיכול לצאת בהבדלה. וכן פסק בשמירת שבת כהלכתה ח”ב.
וסברת האומרים שזמן הבדלה הוא עד יום ג’ מעיקר הדין, יש לבאר על פי הרמב”ן בפרשת יתרו שמצות זכור את יום השבת לא נאמר דוקא ביום השבת אלא המצוה היא במשך השבוע ומקיימים את המצוה על ידי ספירת הימים: “היום יום ראשון בשבת”. ואם כן מצות זכור את יום השבת לא נאמר בשבת דוקא. וכן כתב הרמב”ם בהלכה יא שמצוה זו נאמרה בין קודם השבת בין לאחר השבת במעט.