כתב הרמב”ם “ואין מחזרין אחר האור, כדרך שמחזרין על כל המצות”. וזו מימרא של רב יהודה בברכות נג ע”ב.
ובמקביל לזה כתב הרמב”ם לעיל בפרק ה’ הלכה א’:
הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק; ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה, כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה: אלא חובה.
אם כן, האם צריך לחזר על המצות או שאינו חייב לרדוף? לכאורה יש לענות בכמה דרכים: א. יש הבדל בין לרדוף ובין לחזר. תמיד צריך לחזר על מצות, אבל לרדוף אינו חייב. ב. יתכן לומר שהרמב”ם כתב שאין צריך לרדוף רק במצוה דרבנן כמו נטילת ידים וערובי חצרות, אבל במצוה דאוריתא אכן חייב לרדוף.
ולכאורה החלוקה ברמב”ם ישנה בהלכות ברכות פרק יא הלכה ג’:
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן.
ושם הלכה ד’:
ויש מצוות שאינן חובה אלא דומין לרשות, כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה, כדי שיעשה מזוזה, אלא אם רצה לשכון כל ימיו באוהל או בספינה, יישב; וכן אינו חייב לבנות בית, כדי לעשות מעקה. וכל מצות עשה שבין אדם להקדוש ברוך הוא, בין מצוה שאינה חובה, בין מצוה שהיא חובה מברך עליה, קודם לעשייתה.
ולגבי מצות דרבנן כתב הרמב”ם בנפרד בהלכה ה’:
וכן כל המצוות שהן מדברי סופרים, בין מצוות שהן חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר שבת והדלקת נר חנוכה, בין מצוות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידיים מברך על הכול קודם לעשייתן, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לעשות. והיכן ציוונו, בתורה שכתוב בה “אשר יאמרו לך, תעשה” (דברים יז,יא). נמצא עניין הדברים והיצען, כך הוא אשר קידשנו במצוותיו, שציווה בהן לשמוע מאלו שציוונו להדליק נר של חנוכה, או לקרות את המגילה; וכן שאר כל המצוות שמדברי סופרים.
אם כן גם בדרבנן יש חובה ויש שאינן חובה, במקביל לדאוריתא.
וגם בשופר שכתב הרמב”ם שזה חובה, יש לדון עד כמה זה חובה לרדוף. וע’ נשמת אדם בכלל ס”ח אות ג’ שאין חייב לעקור דירה מביתו לקיים מצוה כמו תקיעת שופר ולולב, שאם לא כן לא ימצא ספק הגמ’ שיש עיר שתוקעין ולא מברכין ויש עיר שמברכין ולא תוקעין. וע”ע להלן.
ויש עוד לדייק: במצות עשה יש לרמב”ם מצות חובה ומצות “דומין לרשות”, אבל אין מצוה שהיא רשות. וע’ סוף ספר “מעפר קומי” בויכוח בין הגר”א שפירא לבין ר”מ פיינשטין לגבי מצות ישוב ארץ ישראל, אם יש “מצוה קיומית”, היינו שאין מצוה לעלות לארץ אבל אם עולה מקיים מצוה. אבל עצם ההנחה של ר”א שפירא שאין דבר כזה, צ”ע, שהרי נזיר למשל זו מצוה שאין חייבים לקיימה וכיו”ב.
ובנוסף כתב הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ד’ הלכה ב’:
ומהן חמישה דברים הנועלין דרכי התשובה בפני עושיהן; ואלו הן: הפורש מן הציבור לפי שבזמן שיעשו תשובה, לא יהיה עימהן ואינו זוכה עימהן בזכייות שעושין. והחולק על דברי חכמים לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן, ואינו יודע דרכי התשובה. והמלעיג על המצוות שכיון שנתבזו בעיניו, אינו רודף אחריהן ולא עושן; ואם לא יעשה, במה יזכה.
וכאן משמע ברמב”ם שיש לרדוף אחר המצות, ומשמע שהמדובר גם במצוה שאינו חייב בה.
והשווה גם כן בהלכות תפילה פרק ו’ הלכה א’:
אסור לו לאדם לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין, אלא אם כן היה נושא משאוי; או שהיו לבית הכנסת שני פתחים בשתי רוחות, שהרואה אומר שמא ילך וייכנס מפתח האחר. וכן אם היה בעיר שני בתי כנסייות, יאמר הרואה שמא ילך לבית הכנסת הרגיל בו. ואם יש לו תפילין בראשו, מותר לו לעבור, ואף על פי שאין שם אחד מכל אלו שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות, ואינו ממבטלי התפילה.
ויש לשים לב שמכאן מוכח בהבנת הרמב”ם, שלרדוף אחרי מצות תפילין היינו ללכת עם תפילין כל היום ולא כמנהגנו רק בזמן התפילה. אלא שיתכן שכוונתו במ”ש שהתפילין מוכיחין עליו שהוא רודף אחר המצוות, כמו שכתב בהלכות תשובה הנ”ל שהמלעיג על המצות כיון שנתבזו אינו רודף אחריהן ולא עושן ובמה יזכה.
ובהלכות ציצית בסופם, יג,יב, כתב הרמב”ם ש”אין ראוי לאדם חסיד ליפטר ממנה”.
אם כן מה חובה לרדוף ומה אין חובה? ויש לחלק את הדיון לכמה אופנים: א. האם אדם צריך להכניס את עצמו לחיוב. ב. עד כמה צריך לטרוח כדי לקיים את חיובו? למשל: האם צריך לטרוח לנסוע לעיר אחרת לקנות לולב. ג. האם מותר לגרום פטור מן המצוה? למשל: לצאת לטיול בסוכות כשידוע שיפטר על ידי זה ממצות סוכה (אלא שיתכן שיש קולא לגבי סוכה, שהרי צריך להיות תשבו כעין תדורו). ד. האם מותר להכניס את עצמו לאונס מן המצוה.
להכניס את עצמו לחיוב: ע’ פסחים ג’ ע”ב שר’ יהודה בן בתירה עצמו לא קיים מצות עליה לרגל, ובתוס’ שם ד”ה מאליה, כתבו בת’ אחד שהטעם הוא משום שנציבין היא חו”ל. ומשמע שזה די לפטור אף לכתחילה מקיום מצות קרבן פסח! וע’ מנחת חינוך מצוה ה’ אות ז’ במחלוקת עם הצל”ח אם יש חיוב להתקרב לירושלים כדי לקיים את המצוה. דעת הצל”ח שהתוס’ בפסחים דנו רק לגבי מצות עליה לרגל, אבל לא לגבי קרבן פסח, שודאי אינו חייב לחייב את עצמו אם הוא בדרך רחוקה. וע’ מנחת חינוך שדחה דבר זה, וכתב שודאי כל ישראל חייבים להשתדל לקיים מצות פסח אף שהם בדרך רחוקה ויש להם פטור.
לפטור את עצמו בכוונה: ע’ רמב”ם הלכות בכורים פ”ו הט”ז שאסור לאדם לעשות עיסתו פחות מכשיעור כדי לפוטרה מחלה. וע’ תוס’ יבמות צ’ ע”ב ד”ה כולהו שחיוב הציצית הוא רק לאחר הלבישה. וע’ בית יוסף סוף סי’ יג:
כתוב במרדכי (סי’ תתקמד) אומר ה”ר שלמה מדרויי”ש שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללבשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה והשיב ר”י דליתיה כדמוכח בשמעתין דאע”ג דאיפסיק לא הוה שדי בכרמלית דרבנן לכך נראה לר”י דמצות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו ולא אמר הכתוב בלשון לא תלבש בגד שיש לו ארבע כנפים בלא ציצית דאז ודאי היה הדין עמו אלא מצות עשה גרידא להטיל בו ציצית ומכל מקום אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית עכ”ל.
הרי שמותר בשבת לכתחילה להכניס את עצמו למצב של פטור מציצית. ולכאורה גם אנו הרי נוהגים כן כשאין לנו תכלת, ואנו מכניסים את עצמינו לחיוב על ידי לבישת בגד של ד’ כנפות, אף שאנו מכניסים את עצמינו לפטור מתכלת. אם כן מותר להכניס את עצמו בכה”ג לפטור.
וע’ קידושין ל”ג ע”א “יכול יעצום עיניו קודם דמטא זמן חיובא”, ומוכח שאסור להפקיע את עצמו מהחיוב. וע’ עוד הוכחות שאין הבדל בין קודם זמן החיוב ובזמן החיוב ומ”מ חייב לקיים את המצוה: ע’ ע”ז כא, סוכה כה, שבת כג: נר חנוכה ונר שבת עדיף, הרי החיוב לדאוג הוא קודם שמטא זמן חיובא.
להכניס את עצמו לאונס: לכאורה תלוי בגדר פטור האונס, אם רק פטור מעונש או נחשב שאינו בר חיובא. ע’ מחלוקת רמב”ן ובעל המאור, ע’ ר”ן על רי”ף שבת (דף נ”ג ע”א בדפי הרי”ף) אם מותר למול כשידוע שמכניס את עצמו לחילול שבת. ע’ שם בר”ן ד”ה והיכא דאשתפוך. וכן מצאנו לדעת בעל המאור איסור הפלגת ספינה תוך ג’ ימים לשבת, שאוסר משום שגורם לחלל שבת, זה לשיטתו.
אם כן לגבי להכנס לאונס יש הבדל בין תוך זמן, כגון ג’ ימים לפני שבת, ובין קודם. ולכאורה היה מקום לומר גם לגבי ההשתדלות לקיים: במקום שלדעת בעל המאור אסור ליכנס לאונס, זהו החיוב שלו לרדוף אחר המצות.
ומוכרח שיש חילוק בחיוב: ע’ ברכות ל”ה ע”ב שדורות הראשונים היו מכניסים פירותיהם דרך טרקסמון וכו’, ואם כן מותר ליפטר. ומאידך, ע’ ב”ב צ”א ע”א ברשב”ם ד”ה אין יוצאין שהאיסור לצאת לחול הוא משום שמפקיע ממצות. ועל כורחך יש הבדל בין זמן החיוב ובין קודם לכן.
להכניס את עצמו לחיוב: ע’ חוות דעת במקור חיים הלכות פסח בתחילתו, שלומד משילוח הקן שאינו חייב לרדוף בהרים ובגבעות כדי לקיים.
מ”מ יש לדון היטב בדעת הרמב”ם, מה גדר החובה לרדוף ולקיים.
אם נאמר שיש הבדל בין לחזר ובין לרדוף, מובן מה שכתב במקור חיים על הלכות פסח סימן תל”א, שכתב שיש חיוב לרדוף אחר המצות, ואם חיוב השבתה היה בשריפה, היה חיוב לרדוף אחר מצות השבתה. המקור חיים למד את זה מגמ’ חולין קלט ע”ב:
תנו רבנן (דברים כב) כי יקרא קן צפור לפניך מה תלמוד לומר לפי שנאמר (דברים כב) שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן תלמוד לומר כי יקרא במאורע לפניך.
ומכאן ששאר מצוות יש לחזר. ובחילוק בין לחזר ובין לרדוף, מובן מה שבגמ’ זו עולה שכל המצות צריך לחזר.
מראי מקומות נוספים: ע’ עינים למשפט ברכות נג ע”ב, מועדים וזמנים ח”א סימן ג’, הערות הרב אריאלי לחבש פאר ע’ ע’ באריכות, עדות ביהוסף סימן ה’, שדי חמד כללים, מ”ם סימן קלד, וע’ תשובות הראשונות בדבר יהושע, וע’ קלסר שעורים על מועדים, לשבועות.